ותקרא י"ח - גילוי עריות, דברים כ"ב - אונס: על אלימות מינית נשית

ותקרא יח

ט עֶרְוַת אֲחִיךְ בֵן־אִמֶּךְ אוֹ בֵן־אָבִיךְ מוֹלָד בַּיִת אוֹ מוֹלָד חוּץ לֹא תְגַלִּי עֶרְוָתָם׃

י עֶרְוַת בֵּן־בִּתֵּךְ אוֹ בֵן־בְּנֵךְ לֹא תְגַלִּי עֶרְוָתָם כִּי עֶרְוָתֵךְ הֵמָּה׃

יא עֶרְוַת בֵּן־אִישׁ אִמֶּךְ מוֹלָד אִמֶּךְ אֲחִיךְ הִוּא לֹא תְגַלִּי עֶרְוָתוֹ׃

דברים כב

כג כִּי יִהְיֶה נַּעָר בַתוּל מְאֹרָשׂ לְאִשָּׁה וּמְצָאתוֹ אִשָּׁה בָּעִיר וְשָׁכְבָה עִמּוֹ׃

כד וְהוֹצֵאתֶן אֶת־שְׁתֵיהֶן אֶל־שַׁעַר הָעִיר הַהוּא וּסְקַלְתֶּן אֹתָן בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת־הַנַּעָר עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־צָעֲק בָעִיר וְאֶת־הָאִשָּׁה עַל־דְּבַר אֲשֶׁר־עִנְּתָה אֶת־אִישׁ רֵעֵתָהּ וּבִעַרְתְּ הָרָע מִקִּרְבֵּךְ׃

כה וְאִם־בַּשָּׂדֶה תִמְצָא הָאִשָּׁה אֶת־הַנַּעָר הַמְאֹרָשׂ וְהֶחֱזִיקָה־בּוֹ הָאִשָּׁה וְשָׁכְבָה עִמּוֹ וּמֵתָה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־שָׁכְבָה עִמּוֹ לְבַדָּה׃

כו וְלַנַּעָר לֹא־תַעֲשִׂי דָבָר אֵין לַנַּעָר חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר תָקוּם אִשָּׁה עַל־רֵעֵתָה וּרְצָחְתָה נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה׃

כז כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָתוֹ צָעָק הַנַּעָר הַמְאֹרָשׂ וְאֵין מוֹשִׁיעָה לוֹ׃

כח כִּי־תִמְצָא אִשָּׁה נַּעָר בַתוּל אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשׂ וּתְפָשְׂתוֹ וְשָׁכְבָה עִמּוֹ וְנִמְצָאנָה׃

כט וְנָתְנָה הָאִשָּׁה הַשֹּׁכֵבֶת עִמּוֹ לַאֵמִי הַנַּעָר חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלָה־יִהְיֶה לְאִישׁ תַּחַת אֲשֶׁר עִנְּתָהוּ לֹא־תוּכַל שַׁלְּחוֹ כָּל־יָמֶיהָ׃

גילוי עריות

'פרשת העריות' שבותקרא יח – והחוקים הנוגעים לאונס, בדברים כב, עוסקים ב"פתולוגיות" מוסריות. קשה לקרא, לדמיין ולהכיר במציאות כזו, שבה נשים מתעללות מינית בזולת. הגלישה של הכוח, שבתורתה מצוי אצל הנשים, לאלימות, מאתגרת מאד ותובעת היישרת מבט מבעד לשכבות של הדחקה והשתקה. מזה מספר שבועות שיעל ואני עוסקות בפרקים הללו, במציאות שהם תובעים להתייחס אליה, ומרגישות שיש בהם מפתח להבנות חדשות ועמוקות לגבי אלימות מינית, נשיות וגבריות.

בתורתו, הנמען של פרשת העריות הוא הגבר, משום שהפעילות המינית במקרא, נתפסת בעיקר כפעילות גברית של חדירה לגופה של האישה ושפיכת זרע, מעשה שהוא, לכאורה, ביכולתו ובאחריותו של הגבר. יחסי מין מוגדרים באמצעות החוויה הגברית. המעשה המיני מכונה שם 'גילוי ערווה' בניסיון להתנסח ב'שפה נקיה', צנועה ולא פורנוגרפית. יחסי המין בתוך המשפחה, האסורים הללו, מתרחשים, כפי שאנו יודעים, לרוב באונס, ולא מדובר בקשרי נישואים אלא במגע מיני בלבד.

בתורתה, האשה היא הממוענת העיקרית לשמירת חוקי האלוהות, ובותקרא יח היא נתבעת להגביל את פעילותה המינית (גם) במעגלים המשפחתיים. הפעילות האקטיבית, היוזמה והביצוע, מיוחסים לה. איסורי העריות שמוטלים עליה אינם רואים אותה כפרטנרית שצריכה להימנע מלהיות נבעלת על ידי מי שפועל ומחולל את המעשה, אלא כמחוללת שלו, ואחראית עליו.

אונס

החוק בתורתו העוסק באונס תלוי בסטאטוס המשפחתי של הנאנסת. הוא מגדיר אונס באמצעות המקום שבו האירוע התרחש ותגובת האשה. אלה מגדירים את חומרת העניין והענישה. כשמדובר באינוסה של בתולה מאורסה מדובר בפגיעה במיניות של הגבר שלו היא מאורסת משום שמיניותה היא רכושו, ומצידה, הנערה חוטאת בכך שהיא נואפת עם הגבר שלא לו היא מאורסת. אונס נערה בתולה פוגע רק בנערה ואינו כה חמור.

כשמדובר בנערה מאורסת שגבר שכב עמה בעיר – אם היא לא צעקה לעזרה, הדבר נחשב לה כשיתוף פעולה (למרות שהלשון בחוק מסגירה את המודעות שהאקט היה עינוי לה) ושניהם מוצאים להורג. אם האונס אירע בשדה אין הדבר נחשב לה לניאוף ורק האנס מוצא להורג, משום שלא ניתן להוכיח שלא צעקה לעזרה. כשמדובר בנערה בתולה שאינה מאורסת, בין אם האונס התרחש בעיר ובין אם בשדה, הפגיעה היא בה ובאביה שהפקעת בתוליה דרדרה את ערכה הכלכלי. אונס כזה אינו מסתיים בענישה בעונש מוות אלא בענישה כלכלית של האנס: על האנס לשאת את הנערה ולשלם לאביה חמישים כסף. כמו כן – אין ביכולתו לגרשה לעולם.

בתורתה, הנאנסים הם נערים בתולים ובמקביל לתורתו, יש הבחנה במעמדם המשפחתי. מיניותו של הנער המאורס שייכת לאשה שהוא מאורס לה, ואם אין צעקתו נשמעת בעיר, הוא מוערך כנואף, והוא והאונסת דינם מוות. אשה האונסת נער בתול שאינו מאורס לאשה אחרת, נענשת בכך שתצטרך לשאת אותו לאיש, לשלם לאמו מוהר, ובכך שלא תוכל לגרשו לעולם.    

בתורתה, הנשים אינן קורבנות של גילויי עריות ו/או אונס עוד. אולם הסילוק של זוועת הקורבן, מתחלף בזוועה אחרת – בזוועת התוקפת. הפרשיות מציבות אתגרים הנוגעים לדימויי הנשיות והגבריות, בעיני החברה ובעיני עצמנו. יעל ואני פונות לתפור אותה מחדש ותוהות מה יצמח שם, מה נלמד שם על אלימות מינית, על נשיות, על גבריות ועל עצמנו.

*

אני נוהגת בשכונה מרוחקת, חולפת ליד שלט הרחוב עליו מופיע שמו של סבי, יקיר ירושלים, שהלך לעולמו לפני שנים רבות. מתוחה אני נזכרת במריבה בתוך המשפחה, אם להשתתף בטקס הצבת השלט הזה המעניק לרחוב את שמו של סבי, או להחרים אותו. סבא שלי הטריד מינית את כולנו. את אמא שלי, את האחיות שלי, ובטח גם את שאר בנות המשפחה. אבל אחת לא שיתפה את השנייה, וכל אחת התמודדה עם זה לבד. שנים מאוחר יותר, בטיפול משפחתי, כל הסיפור מתפרץ.

כעת, שאנו משכתבות את "פרשת העריות" – בויקרא יח - הנקראת במנחה ביום הכיפורים ומכבידה אף יותר על הלב, אני משתפת את יעל בניסיוני. את הפסוקים הללו שתמיד הפחידו אותי וקראתי רק ברפרוף אנו חוקרות לאט לאט, ביסודיות. כל כך הרבה היפוכים יש לבצע, גם התוקפים וגם הקורבנות מתהפכים, ובכל הוואריאציות האפשריות. וההיפוך אינו מפוגג את המועקה כלל, להיפך, הבלבול מוסיף למתח ולמצוקה.

גילוי עריות הפוך נשמע לי הזוי. הלב מוצף בסיפורי גילוי עריות שונים שנחשפתי אליהם במשך השנים. מעולם, באף אחד מהם, אף אחת מהקורבנות, הילדות, הנערות והנשים, לא בקשה את זה. קשה לי לדמיין אשה שתאנוס את דוד שלה, את האח שלה, את נכדה. אבל בעצם, על מה אני מדברת?

תמונתו של ג', החברותא הראשון שלי בבית המדרש שבו למדתי בתחילת שנות התשעים, עולה בראשי.

באחת הפעמים שבהם היינו שקועים בלימוד, רכונים מעל ספרי הגמרא שלנו, הוא סיפר לי לפתע, במשפט אחד, כיצד לפני שנים, דודתו אנסה אותו. הוא עצמו היה כל כך המום ששיתף אותי, ואני הייתי כל כך מבועתת לשמוע את זה, שרגע לאחר מכן חזרנו ללימוד כאילו דבר לא אירע. אנו חברים מאז כבר שלושים שנה ומעולם לא דיברנו על זה שוב. קשה לדבר על גילוי עריות שמבצעות נשים בגברים אף יותר מלדבר על גילוי העריות שגברים מבצעים בנשים. מדוע? ממה אנו נמנעים להודות, הקורבנות הנמנעים מלשתף, והקהילה שאוטמת עצמה מלהכיר בזוועה ולהיות עם הקורבנות?

*

בימים הקרובים, יעל שולחת לי ערימה של מאמרים מחקריים, העוסקים בגילויי עריות שנשים מבצעות בגברים. אימהות, דודות, אחיות.

המאמרים עוסקים בהשתקה החברתית של המציאות הזאת ובעיקר בסירוב להקשיב לקורבנות – משום שהפרה של השתיקה, כרוכה בשיברונם של הסטריאוטיפים ותפקידי המגדר הנשיים והגבריים.

למשל, התיאור החד ממדי של נשים כקורבנות חסרות אונים מחזק סטריאוטיפים מגדריים לא מעודכנים. זה מגביל אותנו מלראות נשים כבנות אדם מורכבות המסוגלות להפעיל כוח, גם בדרכים מוטעות או אלימות. וההנחה שגברים הם תמיד התוקפים ולעולם אינם קורבנות מחזקת תפיסות לא בריאות של גבריות אודות היותם לכאורה לעולם בלתי מנוצחים. אידיאלים של היפר-גבריות שכזו מחזקים גישות תוקפניות גבריות ובו זמנית גם, בחוסר רגישות משווע מחזקים את הסטריאוטיפ של גברים שהם קורבנות לפגיעה מינית כ"גברים כושלים.[1]

הנתונים הסטטיסטיים במאמרים קשים לעיכול, ואני תוהה אלו עוד צדדים אפלים של הנשיות, יתגלו לנו במהלך כתיבת תורתה. כשכוחות ויכולות שאינן מיוחסות בדרך כלל לנשים, תתבטאנה במלוא עוזן, לעיתים גם בקיצוניות האפילה ביותר שלהן.

אני רואה בעיני רוחי את  אמנונה, בתה של המלכה דוידה האונסת בספר שמואלה ב' פרק יג' את אחיה תומר, ושואלת את עצמי - כיצד הכריעה אמנונה את אחיה לגמרי בעצמה? אני פותחת את התנ"ך וקוראת שוב, מהפכת את הסיפור בראשי. היא אכן דאגה להישאר איתו לגמרי לבד בחדר ואז כפתה עצמה עליו. אני שואלת את עצמי: האם אמנון בכלל התנגד? האם העובדה שגדל בתודעה מוחלשת, קורבנית על ברכי ההכרה ה"אובייקטיבית" בדבר עליונות כוחן של נשים, סייעה לה לגבור עליו? הנה, אני מבחינה, כבר עולות בי שאלות המאשימות את הקורבן בכך שנאנס... יחסי הכוח משתנים אך השיפוטיות לעולם עומדת... אני מנסה עוד להתרכז באמנונה ומנסה להבין: כיצד היא היתה כה אינדיפרנטית לסבל של תומר, למצוקתו. האם היא היתה 'חולה' מבחינה נפשית – מה שאפשר את הניכור הרגשי הזה כלפיו? באחד המאמרים שיעל שלחה לי, עולה שרוב התוקפות בגילויי עריות, שנחקרו שם, נתגלו כקורבנות פשעי מין בילדותן. אז מי פגע באמנונה, אני שואלת את עצמי? אלו סיפורים התנ"ך צינזר ולא ספר לנו???

*

חוקי האונס בתורתה מקבילים לאלה שבתורתו: על הנאנס למחות בשעת המעשה בקול רם, שישמע על ידי אחרים, כדי להיחשב אנוס וחף מפשע. אני נזכרת בקורס שעברתי לפני שנים רבות במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, שם למדנו על תגובות הנאנסות לתקיפה: השיתוק האוחז בחלקן וההחלקה לדיסוציאציה. לא זכור לי שדיברנו על הקושי הכפול של גבר נאנס – לבקש עזרה בשעה שהוא נאנס ועוד שנים רבות לאחר מכן. בעולם פטריארכלי, גברים נאנסים הם "כישלון" ו"ביזיון" שהרי הם אמורים להיות "גברים" – לשון גיבורים, חזקים ושולטים. בקשת עזרה נתפסת כחולשה והודאה בפגיעות. האם בעולם של תורתה שבו גברים הם קורבנות המין העיקריים, תהיה הכרה במצוקתם וייעשה להם צדק?

חוקי האונס בתורתה מגלים שוב את מוגבלות התורה בענייני הומניזם וזכויות האדם. מיניותו של הנער המאורס זוכה ליחס שונה מזו של סתם נער בתול: האונסת תוצא להורג בין אם האונס ארע בשדה ובין אם בעיר, משום שפגעה במיניותה של זו שהבתול מאורס לה. האונסת 'סתם' בתול – נענשת בתשלום של חמישים כסף – דמי המוהר שעליה לשלם לאימו. נראה שמיניותם של נערים וגברים תמיד שייכת למישהי, בבעלותה של אשה כלשהי, ועוברת ביניהן כמטבע עובר לסוחר(ת!). ההיפוך מבליט לי היטב את הפגיעות המהותית של מי שאינם בעלים של מיניותם. את המשקל של הבעלות על המיניות בסדר החברתי ובחוק.

כמו כן, בניסוחי גילוי העריות בתורתה ובחוקי האונס, בולט העדרם של איסורים על אקטים כאלה המבוצעים בבנות אותו המין. (אני לא מתכוונת להיעדרו של חוק האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים. חוק זה, לצערי, קיים באותה מידה, בוואריאציה הפוכה, וראו את הפוסט העוסק בכך. אני מתכוונת להיעדר איסור על האשה הממוענת, לשכב עם נשים קרובות משפחה, כמו אחות או בת או לאנוס אישה אחרת.) גם כאן מה שמגדיר מיניות לצורך איסור אלימות מינית היא מיניות הטרוסקסואלית בלבד.

*

סיפורי התנ"ך ההפוכים, בתורתה, מייחסים כוח רב לנשים על פני גברים. כוח פיזי, כוח כלכלי, כוח משפטי הגולשים, לא אחת, לאלימות. כשיעל ואני משוחחות על הכוחניות הנשית בעולם לא פטריארכלי, יעל מזכירה לי שנשים מנהלות ומטפחות גילויי אלימות מגוונים 'מתחת לרדאר' גם בעולם הפטריארכלי. גם בסדר החברתי הנוכחי איננו רק קורבנות היא מציינת ונותנת דוגמאות מגוונות. באיזו מידה אנו 'בשלות' מבחינה פמיניסטית לקיים חשבון נפש נוקב גם על הצדדים האפלים שלנו, שאינם רק תוצאה של חיים בעולם פטריארכלי? באיזו מידה אנו מסוגלות להבחין בין ההתנהגות הלא מוסרית שלנו שנובעת כתגובה לסדר החברתי העקום שבו אנו מתנהלות, להתנהגות מוסרית קלוקלת שאולי היינו מקיימות גם בסדר חברתי אחר? נראה שפרויקט תורתה מאתגר את הפמיניזם שלנו מזוויות שלא צפינו את קיומן. אנו מבינות שנקבל ביקורת על הפרויקט הזה לא רק מקוראות.ים שמרניות.ים, אלא גם מקוראות.ים פמיניסטיות.ים שהאתגרים הללו ייראו להן.ם מאיימים ומחלישים.

לאן הכנסנו את עצמנו?

[1] Sexual Victimization by Women Is More Common Than Previously Known, A new study gives a portrait of female perpetrators — Lara Stemple and Ilan H. Meyer, Scientific American, October 10, 2017