בראשית י"א - מגדל בבלה

בראשית י”א

א וַיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃

ב וַיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ן מִקֶּ֑דֶם וַתִּמְצָ֥אנָה בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שְׁנִעָרָ֖ה וַתֵּשַׁ֥בְנָה שָֽׁם׃

ג וַתֹּאמַ֞רְנָה אִשָּׁ֣ה אֶל־רְעוּתָ֗הּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ן הַלְּבֵנָה֙ לְאָבֶ֔ן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ן לַחֹֽמֶר׃

ד וַתֹּאמַ֞רְנָה הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃

ה וַתֵּ֣רֶד תְהֹוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנ֥וֹת הַחֹוָּֽה׃

ו וַתֹּ֣אמֶר תְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אַחַת֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ן וְזֶ֖ה הַֽחִלָּ֣ן לַֽעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ן כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָֽזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃

ז הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָֽבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ן אֲשֶׁר֙ לֹ֣א תִשְׁמַ֔עְנָה אִשָּׁ֖ה שְׂפַ֥ת רְעוּתָֽהּ׃

ח וַתָּ֨פֶץ תְהֹוָ֥ה אֹתָ֛ן מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַתַּחְדֹּ֖לְנָה לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃

ט עַל־כֵּ֞ן קָֽרְאָ֤ה שְׁמוֹ֙ בָּֽבְלָ֔ה כִּי־שָׁ֛ם בָּֽלְלָ֥ה תְהֹוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָתָ֣ן תְהֹוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (פ)

יעל ואני מכינות את הסיפור של 'מגדל בבלה' מבראשית יא, לשיעור השבועי של תורתה בזום.

מתי בפעם האחרונה התעסקתי בסיפור הזה לעומק, אני מנסה להיזכר. הלימוד היחיד שעולה בדעתי הוא שיעור שלימדתי את תלמידיי – במשרה הראשונה שלי אחרי תואר ראשון - כמורה לתנ"ך ומחשבת ישראל בתיכון למדעים ואומנויות בירושלים. היה זה בתחילת שנות התשעים ולפני ישבו מתבגרים מגוונים ביותר מהנוף הישראלי: יהודים דתיים וחילוניים, ילידי הארץ ועולים טריים מברית המועצות, ערבים ישראלים מהצפון ובדווי מהנגב, כולם בנות ובנים צעירים, דעתניים ומבולבלים בו זמנית. המכנה המשותף שהביא אותם לבית הספר הזה היה המוטיבציה ללמוד - בית הספר מיועד לילדים מחוננים מכל הארץ, וחייב מגורים בפנימייה. לא פשוט היה לתלמידים להכיל את השונות, והמכנה המשותף לא תמיד הצליח למנוע מתחים ופיצוצים.[1]

לימדתי אז את הסיפור כפי שאני למדתי אותו, כסיפור על הניסיון של האנושות 'לעשות לעצמה שם' – מקביל לאלוהות. לפרוץ לשמים באמצעות מגדל פאלי. כמו בספרות היוונית העתיקה, גם אני הצגתי את המעשה האנושי כמעשה של היבריס כלפי האלוהות שזו, בתורה, אינה מוחלת על כבודה ומענישה "כמו שצריך".

המסרים המודעים והתת מודעים של הסיפור היו ש"שפה אחת" היא מציאות נחשקת ולעומתה ריבוי וגיוון אנושי הם בעייתיים ומאיימים; על האנושות לוותר על שאיפותיה להתעצמות כדי שלא תמיט על עצמה שואות; האנושות צריכה להיות תמיד כפופה היררכית בפני האלוהות כי אם לא - תיענש. בין האלוהות לאנושות קיימת תמיד 'תחרות' על המקום – אין מקום לשתיים לנכוח בשיאן במקביל; ולסיום, כמו פעמים רבות אחרות במקרא, תפקידה של האלוהות הוא להעניש את האנושות רוחשת הרע, על מעשיה.

עכשיו כשיעל ואני מתבוננות בסיפור החדש נוסח תורתה, אני מנסה לברר האם כל המסרים הללו עדיין עולים מהסיפור הזה. היחסים בין האלוהות לאנושות נחווים אצלי בינתיים כיחסי אם ובנותיה הקטנות ובשל כך אני מגלה סיפור חדש שלא הכרתי מימיי.

*

את ההקדמה לשיעור השבועי אני פותחת בהכרזה שהסיפור שנעסוק בו היום הוא סיפור חדש שמעולם לא קראנו, ומבקשת להשהות את השיפוט המוסרי מהסיפור בתורתו, כדי לאפשר לחוויה ולמסרים חדשים לעלות ממנו.

האם נוכל למצוא הסבר אחר לצורך האנושי לבנות את המגדל? אחד המשתתפים בשיעור כבר משתף בחווייתו שהמגדל איננו 'פאלי' עוד אלא 'פנוי' למשמעויות חדשות. ממה האנושות חוששת בדיוק, כשהיא מעידה על בניית המגדל שמטרתה למנוע את פיזורה במרחב? מהי 'עשיית השם לעצמה' הזו, שתוכל לסייע בכך? ומה משמעות התגובה האלוהית של בלבול השפה, בלילת השפות, דווקא?

הלימוד של בראשית פרק ג' – סיפור האכילה מעץ הדעת בגן עדן ובעקבותיה היציאה מהגן – עדיין טרי בראשנו ומשפיע על האופן שבו אנו קוראות.ים את הפרק הנוכחי. כולנו בשיעור זוכרות.ים את הדיונים הסוערים בדבר ה"אמביוולנטיות" של האלוהות בגן עדן, שמחד הצביעה על העץ ודאגה שהחוֹוָה ("האנושות" וכן היצור האנושי הראשון – במקום "אדם" בתורתו) תדע לבטח על קיומו ומיקומו, ומאידך, אסרה עליה לאכול ממנו. האכילה מהעץ נתפסה על ידי חלק מהלומדות.ים כבלתי-נמנעת, והיציאה מהגן הובנה כתהליך הלידה של האנושות מתוך רחמה של האלוהות.[2] מה שגדלנו עליו כ'עונשים' שהאלוהות משיתה על האנושות בעטיה של האכילה מהפרי האסור נתפס בקונטקסט זה כזעקות כאב וקללות מרמור במהלך הלידה המובילה לספרציה. ספרציה שהאלוהות לא היתה בשלה לקראתה עדיין. הניתוק בין האנושות לנחשה, נתפס כקריעת חבל הטבור. הסיפור נשמע טראגי, אך לא כקטסטרופה וכ"חטא קדמון", אלא כהסבר קורע-לב לקשיים של האנושות בקיום היום-יומי. הזווית הזאת מעניקה לאלוהות מבט רחום: אמפתיה לכאב שהתלווה להכרה הפתאומית שהבריאה שבראה - איננה עוד חלק מעצמה.

גם עכשיו, בשיעור, היחסים בין האנושות לאלוהות לא מדובבים בשפה היררכית ותחרותית. להפך, יש צורך חזק באוויר להבין את הדינמיקה והקושי של ההתרחקות בין השתיים.

בפעם הבאה שאני מתבטאת במהלך הלימוד המשותף, אני מוצאת את עצמי מדברת בהתעוררות בשבחה של האלוהות: אני מבינה את סיפור בניית המגדל כשלב נוסף בהתרחקות הבנות מהאם, הנעוץ במשבר שהאנושות חווה כשהיא מתגעגעת לאלוהות ומתחרטת על המרחק שנוצר ביניהן. באמצעות המגדל היא מנסה לחזור פנימה, לתוך האם ולדבוק בה. האלוהות, כמו לביאה שגורותיה רוחשות סביבה ועליה ו"נדבקות" שוב ושוב - חובטת בן ומרחיקה אותן מעליה, מלמדת אותן עצמאות והכרה ביכולותיהן. למרות שהספרציה כואבת לאלוהות, היא מתגברת ונוקטת במעשה. ובאחת היא הופכת לדמות-מופת עבורי - אני, האֵם שכה מפחדת מהיום שבו בנותיי תעזובנה את הקן ואצטרך לארגן את לבי - לכוונן אותו כל הדרך מחדש – כלפי החיים.

אני מופתעת לשמוע את נאום האמפטיה וההערכה שלי כלפי האלוהות ורואה במסך המחשב, בתוך אחת מקוביות הזום הקטנות שמולי, מבט מופתע חוזר של יעל. לאחר אינספור שעות עבודה יחד, במהלכן העמידה הכועסת על האל הנצחית שלי מעכירה תכופות את אווירת הלימוד שלנו, וחוסמת את האפשרות לראות בעולם אפשרויות ליחסים אחרים עם האלוהות-מציאות, פתאום צליל חדש בקע מתוכי. יעל מחניקה חיוך ואני מבולבלת מעוצמת ההזדהות שלי עם האלהות וקשייה.

בשיחת הטלפון הקבועה שלנו, מייד בתום הלימוד, יעל מניחה לפיתחי את המילים שמשמשות לי כאספקלריה מאירה: "תראי איך שתורתה מלמדת אותך חמלה".

*

שעת ערב. יהודה, בן זוגי הטרי לא בבית, הוא יצא לבלות עם חבר ילדות שהגיע לביקור מארה"ב ואני מתפנה לאסוף את מחשבותיי ולהיות קצת עם עצמי. לא בטוח, מישהו דופק בדלת. כשאני פותחת את הדלת, לרגע אני נבהלת: בחור ערבי גבוה עומד בכניסה בכתפיים שמוטות ומביט במצוקה היישר לתוך עיני. אני שותקת רגע ואז מזהה: זהו ס', תלמיד שלימדתי שלוש שנים בתיכון למדעים ואומנויות לפני יותר מעשור, שגדל ונעשה לגבר. לא ניתן שלא להבחין בתחושת ההקלה שחש כשחיוך גדול מפציע על פני. שנינו מתרגשים וס' מתיישב בסלון למה שאני מבינה כשיחת-נפש.

ס' בא בגלל שרע לו. אני לא יודעת איך השיג את הכתובת שלי ולמה הגיע דווקא אלי. מיוסר, על הספה, הוא מתקשה להירגע ולהתכבד בתקרובת שאני מניחה לפניו. בשפה שבורה כשהוא מתאפק לא לבכות, הוא משתף במה שעבר עליו בשנים מאז נפרדנו. הלימודים באוניברסיטה, חיפושי עבודה, התלבטויות שהתחילו כמקצועיות והתגלו כהתלבטויות קיומיות ולמה שנראה לי כנפילה לדיכאון. לא קל לבחור ערבי שגדל בסביבה יהודית להשתלב – לא בסביבה הערבית ממנה בא וכמובן שלא בסביבה היהודית הישראלית. השפה התרבותית המשותפת, עם שתי החברות, היא חלקית בלבד והבדידות מעמיקה. אני מקשיבה ומנסה להבין מתוך המשפטים שאינם מתחברים ונאמרים רק בחצי פה כיצד אני יכולה לסייע, אבל התסכול של ס' לא נוטש אותו לרגע והייאוש מתחיל לדבוק גם בי.

יהודה והחבר האמריקאי נכנסים בפתאומיות הביתה. הם קצת המומים מהסיטואציה ומנסים להשתלב בשיחה. ס' שב ונסגר ולאחר דקות ספורות קם ועוזב. אני עומדת בפתח הבית דקות ארוכות ולא יכולה לסגור  את הדלת. מבינה מאוחר מדי שמה שס' היה זקוק לו לא היו מילים אלא חיבוק. מבט אוהב ולא עצות. מקום להיות בו ולא עוד שיחה פילוסופית.

מסתבר שיש עוד שפות ביננו שאולי יותר חשובות מאלה שאנו דוברים בהן יום יום. שפות משותפות הרוחשות בינינו במקביל. אולי זה מה שהאלוהות ניסתה לרמוז לנו כשניפצה את השפה הראשונה שידענו: שבשפה הזאת לא מתמצה כל הסיפור.

[1]אחד מבוגרי בית הספר הידועים הוא הסופר סייד קשוע שכתב על שנותיו בבית הספר בספרו 'ערבים רוקדים' (מודן, 2002) שאף יצא כסרט בשם זה.

[2]  ראו את הפוסט 'עירום וכיסוי'.