מלכות ב פרק ד - האיש הגדול משונם

מלכות ב פרק ד

ח וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַתַּֽעֲבֹ֧ר אֱלַתִֽישְׁעִ֣י אֶל־שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִ֣יש גָּד֔וֹל וַיַּֽחֲזֶק־בָּ֖הּ לֶֽאֱכָל־לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְרָ֔הּ תָּסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶֽאֱכָל־לָֽחֶם׃ 

ט וַיֹּאמֶר֙ אֶל־אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אֵ֥שֶׁת אֱלֹהִ֖ין קְד֣וֹשָׁה הִ֑יא עֹבֶ֥רֶת עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד׃ 

י נַֽעֲשֶׂה־נָּ֤א עֲלִיַּת־קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים לָ֥הּ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹאָ֥הּ אֵלֵ֖ינוּ תָּס֥וּר שָֽׁמָּה׃ 

יא וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַתָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַתָּ֥סַר אֶל־הָֽעֲלִיָּ֖ה וַתִּשְׁכַּב־שָֽׁמָּה׃ 

יב וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גֵּֽיחֲזִ֣ית נַֽעֲרָ֔תָהּ קִרְאִ֖י לַשּֽׁוּנַמִּ֣י הַזֶּ֑ה וַתִּ֨קְרָא־לֹ֔ו וַֽיַּֽעֲמֹ֖ד לְפָנֶֽיהָ׃ 

יג וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ אִמְרִי־נָ֣א אֵלָיו֘ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתָּ ׀ אֵלֵ֘ינוּ֮ אֶת־כָּל־הַֽחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַֽעֲשׂ֣וֹת לְ֔ךָ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לְךָ֙ אֶל־הַמַּלְכָּ֔ה א֖וֹ אֶל־שָׂרַ֣ת הַצָּבָ֑א וַיֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָֽנֹכִ֥י יֹשֵֽׁב׃ 

יד וַתֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת לֹ֑ו וַתֹּ֣אמֶר גֵּֽיחֲזִ֗ית אֲבָ֛ל בַּ֥ת אֵֽין־ל֖וֹ וְאִשְׁתּ֥וֹ זְקֵנָֽה׃ 

יה וַתֹּ֖אמֶר קִרְאִי־ל֑וֹ וַתִּ֨קְרָא־ל֔וֹ וַֽיַּֽעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח׃ 

יו וַתֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אתי (אַתָּ֖ה) חֹ֣בֵק בָּ֑ת וַיֹּ֗אמֶר אַל־אֲדֹנָתִי֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֱלֹהִ֔ין אַל־תְּכַזְּבִ֖י בְּשִׁפְחֵךָ׃ 

יז וַיְּיַהֵ֥ר הָֽאִ֖ישׁ וַיֵּ֣לֶד בָּ֑ת לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר־דִּבְּרָ֥ה אֵלָ֖יו אֱלַתִֽישְׁעִֽי: 

יח וַתִּגְדַּ֖ל הַיַּלְדָּ֑ה וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַתֵּצֵ֥א אֶל־אִמָּ֖הּ אֶל־הַקֹּֽצְרֽוֹת׃ 

יט וַתֹּ֥אמֶר אֶל־אִמָּ֖הּ רֹאשִׁ֣י ׀ רֹאשִׁ֑י וַתֹּ֨אמֶר֨ אֶל־הַנַּֽעֲרָ֔ה שָׂאִ֖יהָ אֶל־אָבִֽיהָ׃ 

כ וַתִּ֨שָּׂאֶ֔הָ וַתְּבִיאֶ֖הָ אֶל־אָבִ֑יהָ וַתֵּ֧שֶׁב עַל־בִּרְכָּ֛יו עַד־הַצָּֽהֳרַ֖יִם וַתָּמֹֽת׃ 

כא וַיַּ֙עַל֙ וַיַּשְׁכִּבֶ֔הָ עַל־מִטַּ֖ת אֵ֣שֶׁת הָֽאֱלֹהִ֑ין וַיִּסְגֹּ֥ר בַּֽעֲדָ֖הּ וַיֵּצֵֽא׃ 

כב וַיִּקְרָא֮ אֶל־אִשְׁתּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר שִׁלְחִ֨י נָ֥א לִי֙ אַחַ֣ת מִן־הַנְּעָר֔וֹת וְאַחַ֖ד הַֽחֲמוֹרִ֑ים וְאָר֛וּצָה עַד־אֵ֥שֶׁת הָֽאֱלֹהִ֖ין וְאָשֽׁוּבָה׃ 

כג וַתֹּ֗אמֶר מַ֠דּ֠וּעַ אתי (אַתָּ֣ה) הלכי (הֹלֵ֤ךְ) אֵלֶ֙יהָ֙ הַיּ֔וֹם לֹא־חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ 

כד וַיַּֽחֲבֹשׁ֙ הַֽחֲמ֔וֹר וַיֹּ֥אמֶר אֶֽל־נַֽעֲרָ֖תוֹ נַֽהֲגִ֣י וָלֵ֑כִי אַל־תַּעַצְרִי־לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם־אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ׃ 

כה וַיֵּ֗לֶךְ וַיָּבֹ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת הָֽאֱלֹהִ֖ין אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִ֠י כִּרְא֨וֹת אֵֽשֶׁת־הָֽאֱלֹהִ֤ין אֹתוֹ֙ מִנֶּ֔גֶד וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גֵּֽיחֲזִ֣ית נַֽעֲרָתָ֔הּ הִנֵּ֖ה הַשּׁוּנַמִּ֥י הַלָּֽז׃ 

כו עַתָּה֮ רֽוּצִי־נָ֣א לִקְרָאתוֹ֒ וְאִֽמְרִי־ל֗וֹ הֲשָׁל֥וֹם לְךָ֛ הֲשָׁל֥וֹם לְאִשְׁתְּ֖ךָ הֲשָׁל֣וֹם לַיַּלְדָּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ 

כז וַיָּבֹ֞א אֶל־אֵ֤שֶׁת הָֽאֱלֹהִין֙ אֶל־הָהָ֔ר וַיַּֽחֲזֵ֖ק בְּרַגְלֶ֑יהָ וַתִּגַּ֨שׁ גֵּֽיחֲזִ֜ית לְהָדְפ֗וֹ וַתֹּ֩אמֶר֩ אֵ֨שֶׁת הָֽאֱלֹהִ֤ין הַרְפִּי־לוֹ֙ כִּֽי־נַפְשׁ֣וֹ מָֽרָה־ל֔וֹ וַֽתְהֹוָה֙ הֶעְלִ֣ימָה מִמֶּ֔נִּי וְלֹ֥א הִגִּ֖ידָה לִֽי׃ 

כח וַיֹּ֕אמֶר הֲשָׁאַ֥לְתִּי בַ֖ת מֵאֵ֣ת אֲדֹנָתִ֑י הֲלֹ֣א אָמַ֔רְתִּי לֹ֥א תַשְׁלִ֖י אֹתִֽי׃ 

כט וַתֹּ֨אמֶר לְגֵֽיחֲזִ֜ית חִגְרִ֣י מָתְנַ֗יִךְ וּקְחִ֨י מִשְׁעַנְתִּ֣י בְיָדֵךְ֘ וָלֵ֒כִי֒ כִּֽי־תִמְצְאִ֥י אִשָּׁה֙ לֹ֣א תְבָֽרְכִ֔ינָּה וְכִֽי־תְבָרְכֵ֥ךְ אִשָּׁ֖ה לֹ֣א תַֽעֲנִ֑ינָּה וְשַׂ֥מְתְּ מִשְׁעַנְתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י הַנַּֽעֲרָֽה׃ 

ל וַיֹּאמֶר֙ אֲבִ֣י הַנַּֽעֲרָ֔ה חֵי־תְהֹוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשֵׁ֖ךְ אִם־אֶֽעֶזְבֵ֑כִּי וַתָּ֖קָם וַתֵּ֥לֶךְ אַֽחֲרָֽיו׃ 

לא וְגֵֽחֲזִ֞ית עָֽבְרָ֣ה לִפְנֵיהֶ֗ן וַתָּ֤שֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶ֨נֶת֙ עַל־פְּנֵ֣י הַנַּֽעֲרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל וְאֵ֣ין קָ֑שֶׁב וַתָּ֤שָׁב לִקְרָאתָהּ֙ וַתַּגֶּד־לָ֣הּ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א הֵקִ֖יצָה הַנַּֽעֲרָֽה׃ 

לב וַתָּבֹ֥א אֱלַתִֽישְׁעִ֖י הַבָּ֑יְתָה וְהִנֵּ֤ה הַנַּֽעֲרָה֙ מֵ֔תָה מֻשְׁכֶּ֖בֶת עַל־מִטָּתָֽהּ׃ 

לג וַתָּבֹ֕א וַתִּסְגֹּ֥ר הַדֶּ֖לֶת בְּעַ֣ד שְׁתֵּיהֶ֑ן וַתִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל־תְהֹוָֽה׃ 

לד וַתַּ֜עַל וַתִּשְׁכַּ֣ב עַל־הַיַּלְדָּ֗ה וַתָּ֩שֶׂם֩ פִּ֨יהָ עַל־פִּ֜יהָ וְעֵינֶ֤יהָ עַל־עֵינֶ֙יהָ֙ וְכַפֶּ֣יהָ עַל־כַּפֶּ֔הָ וַתִּגְהַ֖ר עָלֶ֑יהָ וַיָּ֖חָם בְּשַׂ֥ר הַיַּלְדָּֽה: 

לה וַתָּ֜שָׁב וַתֵּ֣לֶךְ בַּבַּ֗יִת אַחַ֥ת הֵ֨נָּה֙ וְאַחַ֣ת הֵ֔נָּה וַתַּ֖עַל וַתִּגְהַ֣ר עָלֶ֑יהָ וַתְּזוֹרֵ֤ר הַנַּֽעֲרָה֙ עַד־שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים וַתִּפְקַ֥ח הַנַּֽעֲרָ֖ה אֶת־עֵינֶֽיהָ׃ 

לו וַתִּקְרָ֣א אֶל־גֵּֽיחֲזִ֗ית וַתֹּ֙אמֶר֙ קִרְאִי֙ אֶל־הַשֻּֽׁנַמִּ֣י הַזֶּ֔ה וַתִּקְרָאֵ֖הוּ וַיָּבֹ֣א אֵלֶ֑יהָ וַתֹּ֖אמֶר שָׂ֥א בִתֶּֽךָ׃ 

לז וַיָּבֹא֙ וַיִּפֹּ֣ל עַל־רַגְלֶ֔יהָ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַיִּשָּׂ֥א אֶת־בִּתּ֖וֹ וַיֵּצֵֽא׃ {פ}

אחותי הגדולה על הקו. בקול מוזר היא מבשרת שהם בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה. הגיעו באמבולנס כי אֵלי, בתם, מתקשה לנשום אחרי שמצאו אותה מפרכסת על הרצפה. אני מייד נזכרת שאתמול, כשבן-זוגי ואני שמרנו על אלי ואחיה, שהוריהם נסעו לסופ"ש, אלי בת השש נשכבה על הרצפה בבית הכנסת וטענה שהיא לא יכולה לקום. באיזשהו שלב איבדתי את הסבלנות והכרחתי אותה לקום ו"להתנהג יפה". עכשיו אחותי אומרת בקול שבור שהחובשים באמבולנס אמרו להם שזה בטח סרטן איפשהו שמפריע לנשימה, מה שמתגלה בתוך שעות ספורות כלימפומה. גיסי, רופא בכיר מומחה, מאשים את עצמו על כך שלא גילה את הגידול בעצמו. גיסי הוא אחראי מאד ומפורסם כרופא שאין גבול למסירותו בטיפול בפציינטים שלו. הוא נאבק עבורם במחלה, בבירוקרטיה, בגורל. כעת אחותי מספרת בבכי שהוא שבור.

מכאן ואילך, בחמש עשרה השנים הבאות, אחותי וגיסי ילוו שלושה מילדיהם בטיפולים אינספור באפיזודות סרטניות שונות, ויאבדו שנים מהם, נ' בן שבע-עשרה וא' בן עשרים. גיסי, ילחם את מלחמת-חייו להחזיק את הילדים בחיים, בכל הדרכים והשיטות הקונבנציונליות והלא-קונבנציונליות. הוא יסע איתם ברחבי העולם, יביא רופאים מחו"ל לטיפולים מיוחדים וישכנע את מערכת הבריאות הארץ לתת להם טיפולים שעדיין לא מופיעים בפרוטוקול, ישיג תרופות ומכשירים רפואיים שאין להם כיסוי רפואי בסל התרופות הלאומי ועם אחותי, לא ידע רגע מנוחה. מה שנותר בלבי מהתקופה הזו הן זעקותיו בהלוויות הבנים "בני בני...מי יתן מותי תחתיך היום" (שמואל ב יט,א). 

*

יעל ואני מלמדות השנה בבית-מדרש תורתה, פעם בחודש, את הפטרת השבת. לחשוף את הלומדות לא רק לחמשת חומשי תורתה אלא גם לספרות הנבואה, בהיפוך מגדרי.

לחשוף את 'הלומדות' אמרתי?

אני יושבת בפינת האוכל  - שולחן העבודה שלי - ובפעם הראשונה מהפכת טקסט מקראי לבדי. עד כה, יעל ואני עברנו על חמשת חומשי תורתה ועל המגילות שהיא כבר היפכה, ראשונה, ואנו משכתבות ומשנות את הטקסט בהתאם לתובנות שעולות בחברותא שלנו עליו. עכשיו כשאנו טובעות בעבודה, אני לוקחת על עצמי להכין טיוטה ראשונה של הפטרת ותרא – מלכות ב פרק ד, שאני יודעת כמעט בעל פה, ואוהבת בכל לבי כבר שנים רבות. חוויית ההיפוך הפיזית, משונה. אני מוחקת מילים מהתנ"ך ומשנה אחרות על ימין ועל שמאל, מה שנתפס כחטא גדול בקהילה שבה גדלתי ובזו שאני משתייכת אליה עכשיו. היד רועדת. בתוך דקות ספורות אני שטופת דמעות. לא רק בשל הבהלה של מה שאני עושה, אלא בעיקר בשל התוכן של הסיפור שמשתנה לנגד עיני. אני אבלה על אובדן הסיפור על 'האשה הגדולה משונם', הסיפור המקורי שבמשך שנים רבות ידעתי שאם תהיה לי בת, ארצה לקרוא לה על שמה.

'האשה הגדולה משונם', מתורתו, היא הגיבורה שלי מהיום שקראתי מאמר המשווה בינה לבין אברהם אבינו. שניהם מכניסי אורחים הזוכים שהאורחים המיוחדים שלהם (המלאכים אצל אברהם והנביא אלישע אצל השונמית) דואגים שבאורח-נס יוולד להם בן לאחר שנות עקרות ארוכות. אבל סופי הסיפור שלהם - הפוכים: בשעה שאברהם מוכן לעקוד את בנו ומלאך ה' נאלץ להתערב כדי למנוע זאת, השונמית נאבקת על חיי בנה ומאלצת את הנביא להתערב ולהחזיר אותו לחיים.

כשהנביא שואל את השונמית כיצד יוכל לסייע לה, בתמורה לאירוח הנדיב, ומציע פרוטקציה אצל המלך או אצל שר הצבא, היא משיבה באמירה הכי יפה במקרא: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי ישָׁבֶת" (מלכים ב ד,יג). היא מסרבת לנצל את הנסיבות ולזכות במה ששאר האוכלוסייה לא יכולה לזכות בו. אמנם לפני שיהודה ואני התחתנו, הסברתי לו כמה אני רוצה שאם תהיה לנו בת נקרא לה על שם האשה המופלאה הזאת המשמשת דמות-מופת עבורי. אבל לאשה הגדולה משונם אין שם. היא באמת יכולה להיות 'כל אחת'...

כשאני הופכת בתורתה את הנביא אלישע לנביאה אלתישעי, אני פחות מתרגשת מהרגע בו אני הופכת את האשה הגדולה משונם, לאיש.

הנביאה אלתישעי (והנערה המסייעת בעדה - גיחזית) חסרות בקנון שלנו, 'נשות אלוהין' בעלות כוחות-על המדגימות אופקים חדשים של אפשרויות רוחניות ופוליטיות. אבל ההיפוך של האשה הגדולה משונם - אשה אנושית בעלת "כוחות על" נפשיים ומוסריים והחלפתה בגיבור גברי אנושי כזה, הוא תהליך מתסכל עבורי.

עם דמעות המרירות שבות ועולות בראשי האמירות של יעל, כשמצאתי את עצמי בעבר בנסיבות דומות עם תורתה: "אובדן" מרים אחות משה והחלפתה במֵרִים - אח מֹשָה, היעלמותן של חמש בנות צְלָפְחָד כשחמשת בני צִלְפִחָד צצו לפתע 'משומקום' ודרשו נחלה. בכל הפעמים ההן, יעל הבטיחה שכל הדמויות שאני אוהבת וקשורה אליהן בתורתו אינן "הולכות לשום מקום", שהתנ"ך ימשיך להתקיים עוד שנים רבות ושאנו מרחיבות את הקנון התנכ"י ומוסיפות דמויות נוספות שכל כך חסרות בו.

רק בערב, כשאשב מול מסך המחשב עם יעל ונלמד בחברותא את ההפטרה ההפוכה, ארשה לעצמי להתוודע לדמות המופלאה של "השונמי הלז" האבא המופלא שאין שני לו במקרא, שנאבק על חיי בתו בכל מאודו, כמו בן זוגה של אחותי הגדולה.

*

בערב יום ראשון אני מקשיבה מהופנטת לקריאת ההפטרה בטעמים, שתרצה ליבוביץ', חברת ילדות שלי שהכירה לי את יעל, הקליטה לנו, יחד עם שאר משתתפותי הלימוד הנפגשים ללימוד בימי ראשון בבית-מדרש תורתה בזום. דווקא בסוף הסיפור, ברגע ה Happy end לבי שב ומתכווץ. במבוכה אני מבינה שאני מתרגזת ו...מקנאה. למה האיש הגדול משונם זכה שבתו תשוב לחיים ואחותי וגיסי לא? האם אוכל לחלוק איתם את הטקסט החדש הזה, או שהוא יצער אותם עוד יותר, יתסכל ויבודד?

אני נזכרת בסיפור-הלא-סגור שלי עם עלילות יוסף ויעקב בתורתו. במשך שנים רבות, בכל פעם כשקראנו בבית הכנסת את התיאור המרגש כיצד יוסף מגלה שאביו עדיין חי, וזה של יעקב המגלה שיוסף מעולם לא מת, נעלבתי. הבדידות של ילדות יתומות וילדים יתומים התעוררה מחדש: למה רק הם ואני לא? אבא שלי מת בגיל צעיר ושנים ארוכות לאחר מכן עדיין הייתי חולמת בלילות שהוא שב. אני עוד זוכרת את הבקרים שכשהייתי מתעוררת ועיניי עוד היו עצומות, לכמה שניות לא הייתי בטוחה אם הוא חי או מת. 

אז סיפורי הניסים האלה, אני תוהה, האם הם "טובים" או "רעים" עבור מי שלא זכו? אני לא מצליחה להתאפק ושואלת אותה בקבוצת הלימוד. אחת המשתתפות משיבה תשובה מרגשת ביותר. במצלמה סגורה, מבלי שנראה את פניה, היא משתפת שהסיפור בהפטרה והשאלה שלי, הם סיפור חייה. היא מזכירה את אובדן ילדהּ, את הגעגועים, ומציינת שדווקא קריאת ההפטרה היום, המסתיימת בתיאור של אב הנושא את בתו החיה בזרועותיו, ניחמה אותה והעניקה לה תחושת מלאות. 

אני מקשיבה ובפעם הראשונה מזמינה את עצמי להניח למרירות, לעלבון ולקנאה באלה שהוריהם חיים עדיין. לנסות לשמוח בשמחתם, גם אם אני רק ‘מתבוננת מבחוץ.’