בראשית א - זוכרה ונקב

בראשית א

כו וַתֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ין נַֽעֲשֶׂ֥ה חֹוָּ֛ה בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְתִרְדֶּ֩ינָה֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

כז וַתִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ין ׀ אֶת־הַחֹוָּה֙ בְּצַלְמָ֔הּ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ין בָּֽרְאָ֣ה אֹתָ֑הּ זָכְרָ֥ה וְנֶ֖קֶב בָּֽרְאָ֥ה אֹתָֽן׃

כח וַתְּבָ֣רֵךְ אֹתָן֮ אֱלֹהִין֒ וַתֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ן אֱלֹהִ֗ין פְּרֶ֥ינָה וּרְבֶ֛ינָה וּמְלֶ֥אנָה אֶת־הָאָ֖רֶץ וּכְבָשְׁנָֽהָ֑ וּ֠רְדֵ֠נָה בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

בריאת היום החמישי תמה ובבת אחת מציף אותי מתח. מייד אצטרך לעמוד פנים אל פנים מול תיאור בריאת האדם, שאני יודעת בעל פה. זאת, שגם אינסוף הפרשנויות הפמיניסטיות שלו, שלמדתי, ומדרשי הנשים אודותיו שערכתי ואף כתבתי בעצמי – לא הצליחו להשקיט את התסכול הבסיסי, העקרוני שאני חשה כלפיו. האם ההיפוך מגדרי יהפוך גם את רגשותיי?

את אלהין אני מכירה בסך הכל חצי שעה. לכאורה נראה שהיא די דומה לאלוהים: בוראת בדיבור, קוראת שמות, רואה, מברכת. עכשיו בפסוק כו' היא אומרת לעשות חֹוָּה. לא חווה – האשה שאדם בתורתו העניק לה שם זה, אלא יצור חדש – שיחליף את הכינוי הכללי של המין האנושי מזה הקודם -'אדם'. 'אדם' בבראשית א' אמנם אמור להיות שם כולל למין האנושי, אולם משום שהוא לשון זכר, נתפס כגברי. רבים טועים וחושבים שהכוונה בשם 'אדם' היא לאדם הראשון – האיש – שיופיע בתיאור הבריאה בפרק ב' כקודם לבריאת האישה. אולם בפרק א' בריאת האנושות אינה מדורגת (זכר ואז נקבה) אלא מתוארת כבריאת המין האנושי באחת ולכן השם החדש ירענן את ההרגל הבעייתי שלנו לכנות את המין האנושי כולו בלשון זכר בלבד.

אלוהין בוראת את הָחֹוָּה 'בצלמנו כדמותנו' - לשון רבים.ות.  היא מעידה על עצמה שהיא מכילה ריבוי. במקביל היא מצווה על הָחֹוָּה לרדות בעולם, גם בלשון רבות. מכאן ואילך אנו נכתוב תמיד רבים בנקבה, לשון רבות. אם לשון זכר רבים היתה ראויה לכלול היסטוריה עברית שלמה גם את הנשים, ננסה לבדוק אם ההיפך פועל באותו אופן, או שיש לשנות את צורת הרבים באופן עקרוני וגורף.

 ומה משמעות השם החדש הזה - 'הָחֹוָּה'? זו שחווה משהו, שמרגישה. כשאלוהין מעידה שהיא בוראת את הָחֹוָּה בצלמה, אנו למדים שגם האלוהות כזאת. ושם חדש זה של אנושות – הָחֹוָּה - מתחרז עם תְהוָה, פניה של האלוהות שנפגוש מייד בפרק הבא.  תְהוָה – המקבילה הנשית של יהוה – עם ת' כתחילית נקבית בהטיות ללשון עתיד במקום י' - התחילית הגברית ללשון עתיד - מעידה על איכות הקשורה להוויה being ולזמן. אלוהות קיימת, בתוך הזמן. אלוהות שבדומה לנו, חווה את הקיום, וגם אם היא 'מסדר אחר' במובנים מסוימים, עדיין, רב המשותף בינה לביננו בחוויה הבסיסית שלנו את הקיום.

*

בתורתו מכונים היצורים האנושיים הראשונים 'זכר ונקבה' וכשאנו עובדות על פסוק כז, אנו מחליפות את הסדר - כותבות 'נקבה וזכר' וממשיכות הלאה. אבל משהו לא מניח לנו. הרי גם אם הנקבה תקדים את הזכר ובפרק הבא אף תקדים אותו באופן מהותי יותר, במהלך הבריאה ממש, היא עדיין תהיה נקבה – מהותה תהיה הנקב שלה, הנקב שבה, היותה מושא לניקוב. אני נזכרת בסוגיה בבבלי כתובות י ע"ב המתארת ששה בעלים שלמחרת ליל כלולותיהם מזדרזים כל אחד לבית דינו להתלונן על נשותיהן הטריות שמצאו בן 'פתח פתוח'.  'פתח פתוח מצאתי'  כל אחד מעיד על כלתו לאחר הבעילה הראשונה – כלומר, האשה התגלתה כלא בתולה ועל כן הבעלים מבקשים לגרשה מבלי לשלם לה 'פיצויים' את כספי הכתובה. מששת המקרים הזוכים למענים שונים בבתי הדין, נשאר אתי רק מקרה אחד, של זה שעמד לפני רבן גמליאל ולאחר ששטח את תלונתו, כלתו העידה להגנתה שהיא עדיין בתולה. רבן גמליאל צווה שיביאו לפניו שתי שפחות - אחת בתולה ואחת בעולה  - והוא הושיבן, כל אחת בתורה,  על פי חבית של יין. השפחה הבעולה – ריח היין נדף מפיה ואילו הבתולה, החסומה בקרום הבתולין, מפיה לא נדף כל ריח. עשה רבן גמליאל את אותו ניסוי גם בכלה של החתן המתלונן, ומשום שריח יין לא נדף ממנה, שילח את בני הזוג לביתם כשהוא מברך את החתן "זכה במקחך". הקניה שעשית היתה מוצלחת, ה"אובייקט" בתולה וכשירה לשימוש.

לכנות אשה בשם 'נקבה' משתמע לי בשפה מודרנית, כמו לכנות אותה 'ווגינה'. ויעל ואני לא יכולות לקבל את זה עוד.

הגבר בתורתו לעומת זאת, מכונה 'זכר'. כשאנו בודקות את האטימולוגיה של המילה במילונים של שפה עברית מקראית אנו מגלות שמקור המילה הוא המונח 'דקר' קרי איבר המין הזכרי. האם הוא כונה כך בשל היכולת שלו לדקור, לנקב? אטימולוגית אין קשר בין המובן של 'זכר' כ'דקר' לבין לשימוש המודרני שלנו במילה זו – לשון עבר ל'זוכר' למרות שהם חולקים שורש שותף. אבל אני כבר גודלתי על המשמעות העברית של 'זכר' כזה שזוכר ולא יכולה להימנע מההתמודדות עם המשמעות הזו הנתפסת בימינו כמשמעות השם 'זכר'. ואני נסה להבין את המהויות שיוחסו לגבריות, בעולם בו גדלתי: היכולת לזכור, להחזיק בעולם מופשט, לעשות רפלקסיה, לתעד. על פי עולם משמעויות זה אני תוהה: מדוע מיוחסת יכולת זו רק לגברים? ומה הגברים זוכרים בדיוק, הרי החוויה הקיומית שלהם מוגבלת. ומה המשמעות הקיומית של היות זוכר/ת? והפוליטית?

לזכור זה במחשבה, ברוחני. ולהיות נקב זה בגוף, הנקבה שהיא החומר. אבל עד כמה הזיכרון טמון בגוף, שמעתי פעמים כה רבות בשנים האחרונות מחברותיי העוסקות בתרפיה. הגוף אוצר בתוכו את כל אותן הנקיבות שהמטופלות שלהן כה רוצות לשכוח.

*

יעל ואני מנסות לחליף את 'זכר' ו'נקבה' בל'זכרה' ו'נקב'. אנו בוחנות: האם נעדיף שהאשה תהיה זו הממונה על הזיכרון התרבותי? הדתי? הלאומי? האם לזיכרון הפרטי שלה יתווסף משקל והוא סוף סוף יזכה להכרה ולערך? אנו מדמיינות את המעמד של סובייקט זוכרת, שיכולה להעיד, להנכיח, להגדיר ולעצב מציאות, לנכוח?

ואם נייחס ל'גבר' את הנקביות ונכנה אותו 'נקב' – מה יקרה לו? מה זה איש שהוא 'נקב'? הרי כולנו 'נקבים נקבים חלולים חלולים[1]' באופן פיזיולוגי. מייד עולים בדעתי גברים הומוסקסואלים 'מנוקבים' או 'מנקבים' שפעם, הניקוביות הזאת הוזילה את מעמדם, וכעת, לפחות בחברה שאני מסתובבת בה - לא עוד.

אני מהרהרת בפרקטיקות של יחסי מין הטרוסקסואלים וביחסי מנקב-מנוקב, האם אלה הם בהכרח יחסי כוח? והאם הניקוב זהה ל'אקטיביות' והיות 'מנוקבת' לפאסיביות או שאין התמונה כה פשוטה וחד משמעית? נשים במהלך המעשה המיני, כך למדתי בטקסטים פמיניסטיים, הן 'בולעות'. הווגינה בולעת את הפין, היא אקטיבית- עוטפת ויונקת. תובענית, לוקחת, למעשה היא פעילה יותר מהפין ששליטתו בנקב הקטן שבקצהו היא באותה שעה כה מוגבלת. לקיחה שכזו היא כמעט אגרסיבית, טורפת. אולי משום כך היא נשמרת בסוד? האם זה הכוח שקיים בנו, שאסור לנשים לזכור - כוחנו על הנקב?

בהמשך הפגישה, יעל ואני דנות באיכויות המופשטות הטמונות בכינויים 'זוכרה' ו'נקב'. 'זוכרה' במשקל 'קטלה' (בדומה לתוכנה, חומרה, יושרה) היא היכולת לזכור, ובמקרה שלנו, לזכור את החוויה. 'נקב', חור, הוא ההוויה של החדירות – היכולת להכניס ולהוציא – הפתיחות, במגע עם הסביבה והזולת,  מגע משפיע ומושפע  - נותן ומקבל. מה ניתן ללמוד מכאן על האלוהות, שזהו צלמה?

וַתִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ין ׀ אֶת־הַחֹוָּה֙ בְּצַלְמָ֔הּ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ין בָּֽרְאָ֣ה אֹתָ֑הּ (א,כז) - התורה חוזרת על הבריאה בצלם חזרה כפולה. הדמיון בין האלוהות לאנושות הוא משמעותי. אני רוצה לחשוב על זה עוד.

[1] ביטוי מהברכה הנאמרת אחרי עשיית צרכים, ביציאה מבית השימוש.