בראשית ח - עורבת ויון

בראשית ח

ו וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַתִּפְתַּ֣ח נֹחָ֔ה אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂתָה׃

ז וַתְּשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֶ֑בֶת וַתֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃

ח וַתְּשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּ֖וֹן מֵֽאִתָּ֑הּ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

ט וְלֹֽא־מָצָא֩ הַיּ֨וֹן מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְל֗וֹ וַיָּ֤שָׁב אֵלֶ֙יהָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָרֶ֑ץ וַתִּשְׁלַ֤ח יָדָהּ֙ וַתִּקָּחֵ֔הוּ וַתָּבֵ֥א אֹת֛וֹ אֵלֶ֖יהָ אֶל־הַתֵּבָֽה׃

י וַתָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַתֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּ֖וֹן מִן־הַתֵּבָֽה׃

יא וַיָּבֹ֨א אֵלֶ֤יהָ הַיּוֹן֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהוּ וַתֵּדַ֣ע נֹחָ֔ה כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃

יב וַתִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַתְּשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּ֔וֹן וְלֹא־יָסַ֥ף שׁוּב־אֵלֶ֖יהָ עֽוֹד׃

שבע ורבע בבוקר. בתי הקטנה ואני יוצאות מהבניין ומייד מזהות תנועה מהירה לרגלינו. כמה חתולים נחפזים להתרחק מהשביל, מתפזרים לכל הכיוונים. איך שכחתי את החתולים, אני תוהה, לא יכולה להאמין. שמונה שנים בבוסטון עם אדומי-חזה, סנאים וצ'יפ מונקס וכבר שכחתי את התנועה הרוחשת הזו, שמלווה אותך בכל צעד בירושלים, איזשהו חתול חוצה בריצה את הכביש, אחר זוחל תחת שיח וכמה בבת אחת מזנקים מתוך פח זבל.

הגענו לכיכר. בתי עולה על ההסעה לבית הספר ואני ממשיכה לכיוון הטיילת של ארמון הנציב, כבר שקועה במחשבות. בטיילת מחרידות אותי קריאות חזקות של עורבים. כמה עורבים! עורבים מנקרים בדשא, מקפצים על שבילי האבן ומתבוננים בעיון רב מהחומה.

במצפה של הטיילת הצופה על העיר העתיקה ועל הר הבית אני עוצרת. שם על הר הזיתים, אני מרכזת מבטי, קבור אבי. אני מנסה להגיד לו משהו אבל חתול צעיר שרץ על הגדר מבהיל אותי ואני נרתעת לאחור. הוא מנסה לצוד יונה. היונה מתעופפת ואני מבחינה שהרחבה התמלאה ביונים. יונים! איך שכחתי את היונים??

חתולים-עורבים-יונים, השילוש הקדוש של ירושלים, שוכני העיר המנהלים חיים סוערים משלהם שאנחנו, בני האדם, הם רק תפאורה להם.

אני פונה הביתה כשהזיכרון של הלימוד עם יעל, אתמול בלילה, מכה בי. העורבת והיון שנוחה שילחה מהתיבה. למה התנגדתי והרגשתי כזאת אי נוחות מהשינוי הזעיר הזה, כמעט חסר המשמעות, להחליף בתורתה את היונה והעורב מתורתו בעורבת ויון?

"אז למה אנחנו מחליפות את המגדר של בעלי החיים?" אני מנסה להיזכר בשובתה של יעל אתמול בלילה, ונזכרת : "כי הם לא רק תפאורה. כי גם הם גיבורים בסיפור, ועל כן שינוי שלהם יכול לפתוח פתח להתבוננות מחודשת!".

אבל בתוכי אני יודעת למה באמת התנגדתי אתמול לשינוי: כי אני קשורה מאד לעורב וליונה מתורתו. במדרש שכתבתי לפני שנים, התייחסתי אליהם כשני ניצולי שואה המנסים לשרוד, כל אחד בדרכו, בעולם-שלאחר-המבול. נקשרתי לדמויות הטראגיות האלה, שנשלחו לראות עולם שנֹח לא היה מסוגל. ניצולים שמנסים לחיות, כל אחד עם מנגנוני ההגנה שלו, בעולם "בלתי נגאל" שבו לא רק חתולים מנסים לטרוף אותך, אלא גם אלוהים בעצמו.

אז מה זה משנה כבר אם זה עורב או עורבת, אני חושבת, ומייד קופצת לי לעיניים, מהמילה 'עורבת' המילה ערבות. איך לא שמתי לב לזה לפני כן אני תוהה, הרי השורש של עורב ועורבת הוא ע.ר.ב. שמשמעו הוא דאגה ואחריות. ערבות הדדית, מעורבות. למה בחרה נוחה דווקא את העורבת לצאת ראשונה מהתיבה המוגנת, לבחון את העולם שבחוץ? מה היא ראתה בעורבת, שבשל כך העריכה שהיא, תהיה מסוגלת? ומה זה בכלל להיות עורבת, שמתרוצצת יצוא ושוב ומנסה לחבר בין עולמות של לפני ואחרי? אני שואלת את  עצמי מי הן העורבות בעולם שלנו היום, שאנו משלחים, או שהן משלחות את עצמן, לבצע תפקידים כאלה, שרובנו לא מסוגלים?

ואז אני חושבת על היון. ומוצאת שאני מתרגזת על הדימוי הזה של היון המביא עלה זית-טרף-בפיהו ומבשר התחלה חדשה, תקווה. מה זה המחטף הזה, על ידי הזכר, את כבשת הרש של הנקבית שלנו -  היונה – המסמלת את השלום? למה לתת ליון הזה את מעט הסימבוליקה החיובית, מעט הכוח והיופי שהצלחנו ליחס לעצמנו, בתרבות הזאת שמסרבת להעניק לנשים תפקידים משמעותיים במרחב הפוליטי?

מופתעת מהמרירות והכעס האמיתיים שעולים בי – הקושי לוותר ולחלוק את הסטראוטיפיים הנשיים החיוביים עם אנשים - אני מנסה להרגיע את עצמי: אולי זה טוב שדווקא היון, ממשפחת הזכרים, אלה שמתחילים את המלחמות, יהיה זה שיסמל את אפשרות השלום? אני מהרהרת בזיהוי הסטריאוטיפי שהפנמתי מלימודי נשים, שרווח בקרב חלק מהפמיניסטיות של הדור השני – האיש כמייצג את תרבות המוות לעומת האישה היולדת ומשמרת חיים. האם כדאי לשמר את הדימוי הזה? הרי בקרוב, בסיפורי האימהות בתורתה, האבות יהיו היולדים ובתחילת ספר שמות הם אף יהיו המיילדים על האובניים, המפרים באומץ לב את צו פרעה ובוחרים בחיים.

ועדיין קשה לי לפרגן לגברים ולתת להם לייצג פיוס, וחיות. אני עדיין לא מרגישה שרכשנו מספיק כוח, כדי לחלוק עמם את המעט שכבר יש לנו. נקווה שאפתח את הביטחון לפני שנגיע לסיפור בבמדבר על בנות צלפחד התובעות ממשה סטטוס דומה לגברים בירושה. מה יקרה בסיפור הזה, בתורתה, אני חוששת, כשנצטרך לתת אמון בבנים האלה (בני צלפחדה?) ולחלוק עמם את נחלותינו שרק קבלנו???