בראשית ל"ב - ותיוותר תעקב לבדה

בראשית ל”ב

כה וַתִּוָּתֵ֥ר תַּֽעֲקֹ֖ב לְבַדָּ֑הּ וַתֵּֽאָבֵ֥ק אִשָּׁה֙ עִמָּ֔הּ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃  

כו וַתַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יְכֹלָה֙ לָ֔הּ וַתִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכָ֑הּ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ תַּֽעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְקָ֖ה עִמָּֽהּ׃  

כז וַתֹּ֣אמֶר שַׁלְּחִ֔ינִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַׁלְּחֵ֔ךְ כִּ֖י אִם־בֵּֽרַכְתִּֽנִי׃  

כח וַתֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ מַה־שְּׁמֵ֑ךְ וַתֹּ֥אמֶר תַּֽעֲקֹֽב׃  

כט וַתֹּ֗אמֶר לֹ֤א תַּֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמֵ֔ךְ כִּ֖י אִם־תִּשְׂרָֽאֵלָ֑ה כִּֽי־שָׂרִ֧ית עִם־אֱלֹהִ֛ין וְעִם־נָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽלִי׃  

ל וַתִּשְׁאַ֣ל תַּֽעֲקֹ֗ב וַתֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידִי־נָּ֣א שְׁמֵ֔ךְ וַתֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאֲלִ֣י לִשְׁמִ֑י וַתְּבָ֥רֶךְ אֹתָ֖הּ שָֽׁם׃  

לא וַתִּקְרָ֧א תַּֽעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִֽיאֵלָ֑ה כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִין֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃  

לב וַתִּזְרַח־לָ֣הּ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָֽבְרָ֖ה אֶת־פְּנֽוּאֵלָ֑ה וְהִ֥יא צֹלַ֖עַת עַל־יְרֵכָֽהּ׃  

לג עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־תֹאכַ֨לְנָה בְנֽוֹת־תִּשְׂרָֽאֵלָ֜ה אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָֽגְעָה֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ תַּֽעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃

אני יודעת שתעקב (בתורתו 'יעקב') מפחדת מאחותה עושה (בתורתו 'עשו'). לאחר שרימתה אותה וגנבה לה את הבכורה והברכה היא ברחה הרחק עד לארם נהריים, להתחבא בצל משפחתו של אביה, מרבק (בתורתו 'רבקה'), בביתה של אחותו לבנה (בתורתו 'לבן'). לבנה, בתורה, מרמה אותה ומשיאה לה את פר (בתורתו 'לאה') בנה הבכור, במסיבת הנישואין שבו חושבת תעקב שהיא לוקחת לה לאיש אתאיל (בתורתו 'רחל'), הבן הצעיר. אחרי עשרים שנה, תעקב עוזבת עם ארבעה בני-זוג, אחת-עשרה בנות ואינסוף בקר וצאן שהשיגה ברמייה מדודתה לבנה.

אבל עכשיו דרך העקלקלות עומדת להסתיים. תעקב עומדת לפגוש את עושה פנים אל פנים. את הפגישה הזאת תקדים פגישה אחרת פנים אל פנים – פגישה עם אשה מסתורית, במעבר תבוק, שבה יתחולל מאבק איתנים בינה לבין האישה הזו, שהיא גם אשה וגם מלאכית אלוהין. המאבק הזה יסתיים ביישור. שמה של תעקב ישתנה, אני יודעת, הרי התעסקתי עם הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים, אבל בינתיים יעל ואני מתקדמות לאט לאט ועוסקות במלאכיות.

הפרק נפתח בעובדה שתעקב, מייד בהיפרדה מלבנה פוגשת מלאכיות אלוהין.  היא לא מבטאת שום זעזוע, ונראה שאין לה קושי לזהות אותן ככאלה. היא מעניקה שם למקום שבו היא רואה אותן, ואת כל הפרשיה הקטנה הזו אני יודעת פעל פה, מילדות, כי היא חלק מסדר 'תפילת הדרך' שהיינו אומרים בקול, באוטו, בנסיעות המשפחתיות שלנו בין באר שבע לירושלים. גדלתי בבאר שבע להורים ירושלמים שתמיד התגעגעו הביתה. הנסיעות טרום-אינתיפאדות, עברו דרך חברון ובית לחם ובכל הפיתולים החדים היינו אני ואחיותיי מקיאות. פסוקי 'תפילת הדרך' שנאמרו בנאמנות ובכוונה יתרה מעולם לא הצליחו למנוע את הזוועה. עכשיו, הנוסח החדש נשמע לי משעשע.

ב וְתַעֲקֹב הָלְכָה לְדַרְכָּה וַתִּפְגָּענָה־בָה מַלְאֲכִיוֹת אֱלֹהִין:  

ג וַתֹּאמֶר תַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָתָן מַחֲנֵה אֱלֹהִין זֶה וַתִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:  

 האם התפילה הזאת תהיה יותר אפקטיבית?

האם היתה זו תפילת הדרך של תעקב בדרכה לעושה??

הפגישה עם המלאכיות הללו לא מפחיתה את החרדה של תעקב, היא חוצה את משפחתה למחנות, מתפללת לאלוהין ומכינה את בני-זוגה כיצד לקדם את פניה של עושה במנחות.

ואז היא מעבירה אותם את הנחל, ופתאום, מוצאת את עצמה לבדה.

שנים של לחץ ומהומה, עבודה, משפחה, תמרונים, אפשרו לה לדחות את הרגע הזה של השקט, ההתבוננות, ההתמודדות.

אבל עכשיו אין עוד לאן לברוח, או שעכשיו היא סוף סוף מסוגלת, והמאבק הגדול נפתח.

יעל ואני מתארות מאבק של אשה באשה, אשה בעצמה. אשה שהיא גם אנושית וגם אלוהית. מאבק שהוא גם פיזי וגם רוחני.

ובתום המאבק, כשהיא מנצחת, היא לא יכולה לחוש בשחרור בלא ברכה, מבלי לאשר את השינוי ולהתחייב למבט החדש.

האישור הופך את תעקב ל...תשראלה. כי היא מסוגלת לשרות-להיאבק גם עם א.נשים,  להגן על עצמה מפני פגיעתם, וגם עם אלוהין, ולהגן על עצמה מפגיעתה. אבל היא יוצאת מהמאבק צולעת על ירכה, ואני פורצת בבכי ששוב לא יכולה לעצור.

את ההזדהות שלי עם המאבק של יעקב באיש ביטאתי בעבר במדרש שכתבתי על המאבק ('יעקב והאיש' דרשוני מדרשי-נשים', ידיעות אחרונות והסוכנות היהודית, 2009). אז חשבתי שהאיש שיעקב מתעמת איתו הוא עשו, והייתי עסוקה בתיקונים ובאישורים שאחים זקוקים להם, אלה מאלה. אבל עכשיו הסיפור הוא בלשון נקבה, וההפתעה בקבלת האישור למאבק שלי, מרגש אותי בעוצמה. ככל שאני מנסה להבין את תגובתי העזה אני מבינה שהמאבק שבעטיו אני חשה עדיין צולעת על ירכי, הוא המאבק הארוך, המתיש, עם אלוהים ועם הא.נשים ה"מייצגים" אותו סביבי, מאבק שאני מנהלת במהלך כל חיי הבוגרים, באסטרטגיות שונות, והוא רווי כעסים, עלבונות וצער. ועכשיו 'אלוהין'? אני עוד לא מכירה אותה מספיק וכבר להיאבק גם איתה??

לא ברור לי עדיין מה אני מרגישה כלפיה והאם יש לי הזדמנות לפתח יחס אחר לאלוהות. אני תוהה האם כל המאבק הארוך באלוהות הפטריארכלית, שכמעט הגדיר אותי בעיני עצמי, הסתיים? האם הוא הסתיים כי  אין יותר 'אלוהים'? משום שאין לי יותר אחריות לגבי דמותו ופועלו. משום שאני לא עומדת עוד מולו באותו  משא ומתן נצחי. ואני לא מאמינה שזה קורה לי אבל כבר אני מוצאת עצמי מתגעגעת וכואב לי הלב מהמרחק.

אני בוכה ויעל נותנת לי.

אני שולחת יד לירכי ותוהה  - האם אני עדיין צולעת?