שמות י"ה - תהוה אשת מלחמה

שמות י”ד 

ל וַתּ֨וֹשַׁע תְהֹוָ֜ה בַּיּ֣וֹם הַה֛וּא אֶת־תִּשְׂרָֽאֵלָ֖ה מִיַּ֣ד מְצֵר֑וֹת וַתַּ֤רְא תִשְׂרָֽאֵלָה֙ אֶת־מְצֵר֔וֹת מֵ֖תָה עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃

לא וַתַּ֨רְא תִשְׂרָֽאֵלָ֜ה אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָֽשְׂתָ֤ה תְהֹוָה֙ בִּמְצֵר֔וֹת וַתִּירֶ֥אנָה הָעָ֖ם אֶת־תְהֹוָ֑ה וַֽתַּֽאֲמֵ֙נָּה֙ בַּתהוָ֔ה וּבְמֹשָׁ֖ה עַבְדָּתָֽהּ׃ (פ)

שמות י"ה

א אָ֣ז תָּשִֽׁיר־מֹשָׁה֩ וּבְנ֨וֹת תִּשְׂרָֽאֵלָ֜ה אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽתהֹוָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽתהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאֲתָ֔ה סוּסָ֥ה וְרֹֽכְבָתָ֖הּ רָמְתָ֥ה בַיָּֽם׃

ב עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ תָּ֔הּ וַתְּהִי־לִ֖י לִישׁוּעָ֑ה זֹ֤את אֵלָתִי֙ וְאַנְוֵ֔הָ אֱלֹהֹתֵ֥י אִמִּ֖י וַֽאֲרֹמְמֶֽנְהָ׃

ג תְהֹוָ֖ה אֵ֣שֶׁת מִלְחָמָ֑ה תְהֹוָ֖ה שְׁמָֽהּ׃

כבר כמעט תשע בלילה. הבטחתי לבתי הבכורה, שאפנה את חדר השינה שלה המשמש חדר עבודה עבורי בערבים שבהם אני עובדת עם יעל, בשעה סבירה. כבר שעתיים יעל ואני עובדות על יציאת 'מְצֵרוֹת,' ומתקשות לסיים דווקא בשיא. רק עוד כמה פסוקים, ועוד כמה – אנו חוטפות לפני הפרידה. הנה כל סוסות רכב פַּרְעָה ופרשותיה כבר משיגות את בנות תשראלה החונות על הים, זועקות לתהוה לעזרה. מֹשָׁה שכל הזעם והמצוקה מופנים אליה, מבטיחה לעמה: תְהֹוָה תִלָּחֵם לָכֶן! האקדח מונח על המדף, הקדמה לקראת דימוי קשה של תהוה שעוד מעט יופיע, אבל אני מפספסת ורצה הלאה, אולי עוד נספיק להינצל הלילה מהמצרות?!

הנה תהוה כבר אומרת למשה לנטות ידה על הים, שיבקע, ומלאכית אלוהין ועמוד הענן ההולכים לפני בנות תשראלה עוברים לשמור עליהן מאחוריהן (אז למה אנו שרים בליל הסדר "אני ולא מלאך?"). עכשיו בנות תשראלה באות בתוך הים, ביבשה, ומייד אחריהן, המצרות שאופני מרכבותיהן מתפרקים והן מחליטות לסגת ולנוס על נפשן. והמים שבים ומכסים את כל חיל פַּרְעָה, ובנות תשראלה ניצלו, והן מאמינות סוף סוף בתהוה ובמֹשָׁה שפחתה. זהו, הצלחנו! גם הלחץ בתוכי מתחיל לשקוע.

יעל ואני מביטות אחת בשנייה דרך המסך, ואז אני מתחילה לשיר. יעל שכבר כתבה את הטיוטה הראשונה של 'תורתה' מסתכלת עלי בשעשוע כשאני מנסה לפייט את שירת הים שהיא מציגה על המסך. המנגינה היחידה שאני מכירה לשירת הים מ'תורתו', זו שאומרים כל בוקר בתפילה, היא זו שלמדתי בבית הספר היסודי שלי, בית ספר 'סיני' בשכונה ב' בבאר שבע. זוהי מנגינה פופולרית של עדות המזרח ואני מנסה להלביש אותה על פסוקי 'תורתה' שאני מתוודעת אליהם לראשונה. אָשִׁירָה לַתהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָתָה סוּסָה וְרֹכְבָתָה רָמָה בַיָּם׃ (שמות טו, א), כמה אני אוהבת את ה'סוסה ורכבתה' האלה, לא משנה שהן מצרות בכלל, וטובעות בייסורים... כרגע אני רק מתרכזת בשינויים כדי לא להתבלבל וכדי שהמנגינה איכשהו תתאים להטיות החדשות. עָזִּי וְזִמְרָת תָהּ וַתְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֹאת אֵלַתִי וְאַנְוֵהָ אֱלֹהֹתֵי אִמִי וַאֲרֹמְמֶנְהָ׃ הביטוי "זמרת תה" מתמיה אותי, ואני מבינה שגם פה, כמו בשם יהוה שיעל החליפה לתהוה  כשהיא מחליפה את התחילית י' של עתיד זכר לת' התחילית הנקבית –השם יה הופך ל'תה' ואני מדמיינת מה עומד לקרוא בתהילים ל'הללויה...'. יעל צוחקת במסך ומחליפה את שמה ל'תָּעֵל'.

הפסוק הבא מסתדר מצוין עם המנגינה, אבל משהו אחר לא מסתדר בו: תְהֹוָה אֶשֶׁת מִלְחָמָה תְהֹוָה שְׁמָה. תהוה מה בדיוק? "אשת מלחמה"?? אני אומרת ליעל שזה בעייתי ושאני לא מרגישה עם זה בנוח. אבל זה מה שכתוב, היא טוענת וחוץ מזה, רק עכשיו את מתעוררת? ומה עם המבול? ומה עם המכות ועם הטביעה של כל המצרות שבדיוק החליטו לברוח? מה, זה לא נכון, היא לא אלת מלחמה??

אני נבוכה. בכל פעם מחדש שאני מבינות ש'תורתה' אינה משנה את הסיפור או את החוק המקראי, אלא מציגה בתמונת מראה את המקרא כפי שהוא, אני קצת מתאכזבת. ליעל יש יותר אמון ביכולת התיקון של הנוסח החדש, משום שהוא מבטא אופנים אחרים לחוות את הקיום – נשים ואנשים מתנהגים בצורות שונות ממה שאנו מכירות – והאלוהות נחווית אחרת. נפתח שער לספרות חדשה לצד התנ"ך המסורתי כש'תורתה' היא וואריאציה ראשונה במדף של וואריאציות על התנ"ך שאולי ייכתבו בעקבותיה. יעל מבהירה לי כיצד כעת, משאנו המושא של הטקסט, אנו אלה שנבראנו בצלמה ואנו הנמנעות של ההתגלות, הטקסט משקף התנהלויות של קיום נשי אפשרי שכדאי לבחון. אנו עומדות בתוך ומול הטקסט מנקודת מוצא של כוח ושל יכולת  פעולה וגם אם הסיפורים קשים, הם דנים בנו ואנו קרואות לחשוב על חיינו בתוכם.

ובכל זאת, אני עדיין חמוצה, מה עושים עכשיו עם תְהֹוָה אֶשֶׁת מִלְחָמָה? ‘לא בשביל זה יצאתי לדרך’ אני קובלת בלבי.

לפני שהתחלנו את העבודה המשותפת, היו ליעל ולי שיחות ארוכות בענייני תיאולוגיה. יעל יצאה לדרך לאחר שנים רבות של לימודי קבלה. ביום שהבינה שלא תקבל מענה לביקורת הפמיניסטית שלה מהמורים שלמדה מהם, היא החלה להפך את התנ"ך. ב'תורתה', היא מאמינה, משתחררת נוכחות של רוחניות נשית שלא יכלה לבוא עד כה לידי ביטוי בתרבות היהודית, שנכתבה על ידי גברים מתוך ניסיון חייהם בלבד. אולם אנו עדיין מכירות רק את השפה הגברית ויעל מנסה לשמוע קולות אחרים שלימוד תורתה אולי משמיע. השפה התיאולוגית שבה היא מדברת ותבניות החשיבה שלה, כשאנו דנות באלוהות, שאובות מהעולם הקבלי אך היא משתמשת בהם בצורה ביקורתית ומקורית, שונה מאלה שאני מכירה מלימודי הקבלה שלי באוניברסיטה ובבתי מדרש. לאט לאט אנו לומדות זו את זו ואת הרוחניות השונה שלנו.

השפה הרוחנית שלי, גם היא, אינה מוכרת לה. אחרי שגדלתי בחינוך דתי וביליתי שנים בלימודי טקסטים יהודים באקדמיה ובבתי מדרש, פניתי להתמקד בלימוד תיאולוגיה פמיניסטית. הניסיון שלי למצוא לתובנות הפמיניסטיות ההן מקום בתוך התרבות היהודית, התרחשו באפיקים שונים משל יעל. גם אם הצלחתי לבטל בתוכי את הדימויים של האלוהות שרווחו בין הפילוסופיים הימי-ביניימים (האל כמושלם, טרנסצנדנטי, מספק לעצמו כל, משפיע ולא מושפע) דימויים מסורתיים אחרים שלו, מקראיים וחז"ליים עדיין חיים בתודעה שלי. בפיוטים ובמדרשים שכתבתי במשך השנים, התפלמסתי עמם שוב ושוב וניסיתי להציע דימויים אחרים. אלוהות נשית מעולם לא עניינה אותי, השכינה לא סיפקה אותי והשפה הקבלית בכלל, העיקה עלי ושיעממה אותי. לו הייתי מדמיינת אלוהות נשית, נדמה לי שהיא לא הייתה סוערת וקנאית כמו זו שבינתיים אני רואה בתורתה, כה אקסלוסיבית ותובענית.

אני נזכרת במדרש שכתבתי פעם על אשת לוט מ'תורתו' בראשית י"ט, שהפכה לנציב של מלח. השורש ל.ח.מ הוא זה של המילה מלחמה בביטוי 'תהוה אשת מלחמה'. אני מראה ליעל כיצד באמצעות שינוי סדר אותיות השורש ל מ.ל.ח, הסברתי באותו מדרש שאשת לוט הפכה דווקא לנציב של מלח, כעונש: בסיפור ב'תורתו', כשהמלאכים באו לבקר את לוט ואנשי העיר צרו על הבית ובקשו מלוט הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם (י"ט, ה) – בקשו לאנוס את האורחים - לוט סרב והציע 'במקום' הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. את קולה של אשתו איננו שומעים. אולי אמן של הבנות, לא חמלה עליהן ולא לחמה עבורן? במדרש אני מציגה אותה כאמא השותקת בשעה שמתעללים בבנותיה. כל אחת מאיתנו שוקעת בהרהוריה כשיעל מוסיפה לפתע, שבשורש הזה מצויה בעצם גם האפשרות של 'הלחמה' – חיבור מתכות באמצעות התכת מתכת נוספת ביניהן. אולי לכינוי 'אשת מלחמה' יש פוטנציאל לעסוק מתוך להט הרגש, בחיבור ולא רק בפירוד? אני חצי נרגעת כי שפת המדרש שהיא משתמשת בה מוכרת לי ומנחמת אותי. אבל מה יהיה כשנגיע בנביאים לפרקים הלוהטים מזעם ואלימות אלוהיים? איך אתמודד עם אלוהין הזועמת והאכזרית אז??