בראשית כ"ד - מרבק מנחם

בראשית כ”ד

סג וַתֵּצֵ֥א תִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַתִּשָּׂ֤א עֵינֶ֙יהָ֙ וַתַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְּמַלּ֖וֹת בָּאֽוֹת׃  

סד וַיִּשָּׂ֤א מַרְבֵּק֙ אֶת־עֵינָ֔יו וַיֵּ֖רֶא אֶת־תִּצְחָ֑ק וַיִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגְּמָלָּֽה׃  

סה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הָֽעַבְדָּ֗ה מִֽי־הָֽאִשָּׁ֤ה הַלָּזֹאת הַֽהֹלֶ֤כֶת בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַתֹּ֥אמֶר הָֽעַבְדָּ֖ה הִ֣יא אֲדֹנָתִ֑י וַיִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַיִּתְכָּֽס׃  

סו וַתְּסַפֵּ֥ר הָֽעַבְדָּ֖ה לְתִצְחָֽק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂתָה׃  

סז וַתְּבִאֵ֣הוּ תִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שַׂ֣הַר אָבִ֔יהָ וַתִּקַּ֧ח אֶת־מַרְבֵּ֛ק וַיְּהִי־לָ֥הּ לְאִ֖ישׁ וַתֶּֽאֱהָבֵ֑הוּ וַתִּנָּחֵ֥ם תִּצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אָבִֽיהָ׃

עוד לא התרגלתי לשם המוזר הזה – מרבק – המקביל הגברי של רבקה. רבקה מ'תורתו' קבלה את השם שלה כנראה מהמילה 'בקר', כשם שכלותיה בעתיד יכונו על שם בנות בקר – לאה (=פרה) ורחל (=כבשה). בתורתה, רבקה לא קיימת ובמקומה זהו הנער מרבק מהביטוי 'עגל מרבק' שמשמעו עגל, בן בקר מפוטם, שילקח לתצחק, לאיש.

מרבק הוא  נער "טֹב מַרְאֶה מְאֹד בָּתוּל וְאִשָׁה לֹא תְדָעוֹ" (בראשית כד:טז). כעת כשאמרהמה (המקבילה הנשית לאברהם בתורתו.) מחפשת בן זוג לבתה  תצחק, מבני המקום ממנו היא באה ולא מבנות הכנעני ביניהן היא יושבת, מרבק נכנס לסיפור. אבל שפחת אמרהמה - "זְקֵנַת בֵּיתָה הַמֹּשֵׁלֶת בְּכָל־אֲשֶׁר־לָה" - איננה מסתפקת בבתוליו ובהיותו בן ארם נהריים.  היא פונה לאלוהין ומבקשת עזרה בבחירת החתן מבין השואבים. אחד שכשמבקשים ממנו מעט מים, מטה שכם וכד – ומציע להשקות גם את הגמלות של המבקשת הזרה. אחד שידע להשקות את הצמאה המסוימת מאד, שאותה היא מבקשת להשקות.

כשמרבק רואה את תצחק בפעם הראשונה, הוא מייד לוקח את הצעיף ומתכסה. אנו מתבוננות בפסוק ס"ה ומהרהרות: האם הכיסוי הוא מטעמי צניעות או שמא דווקא הכיסוי הזה, כמו בסיפור של תומר ותהודה בעתיד, הוא מחווה מזמינה ומפתה? אני לא רגילה שגבר מתכסה בשביל להצניע את גופו מהמבט הנשי. או שמצופה מאשה לשלח מבטים חקרניים מיניים בנערים שהיא נתקלת בהם. זה מבלבל.

תצחק אנו מייד מגלות, מביאה את מרבק לאוהל שהר אביה. שם, משהיא לוקחת את מרבק לה לאיש, היא מתאהבת בו. ואז מגיעות מילים שכל כך מרגשות אותי עד שאני פורצת בבכי שאני לא מסוגלת לעצור: וַתִּנָּחֵם תִצְחָק אַחֲרֵי אֲבִיהָ. בתוך הבכי אני מנסה להבין - מה קורה לי? קשה לי להירגע ויעל מחכה בשקט. כשאני מבינה, אני מסבירה בקול מתייפח: "תצחק שאבדה את אביה בעקבות העקידה שאמה כמעט בצעה בה, מכניסה את מרבק לאהל אביה, למקום הרגיש והפגיע שלה. שם - הוא מצליח לנחם אותה. שם, היא מצליחה להתנחם". אני מדברת כמובן על עצמי, על יהודה שבא אלי כל הדרך מארצות הברית לישראל, להיות איתי. שלקחתי לי לאיש, שהתאהבתי בו. יהודה, שאחרי שנים רבות של אבלות מיוסרת על אבי שנעלם פתאום, בנעוריי, מצליח לנחם אותי ולהשקות את לבי הצמא.