במדבר כ - ותך את הסלע
במדבר כ
ז וַתְּדַבֵּ֥ר תְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשָׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
ח קְחִ֣י אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהִ֤ילִי אֶת־הָֽעֵדָה֙ אַתְּ֙ וְאַֽהֲרֹנָ֣ה אֲחֹתֵ֔ךְ וְדִבַּרְתֶּ֧ן אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ן וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאת֙ לָהֶ֥ן מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִ֥ת אֶת־הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽן׃
ט וַתִּקַּ֥ח מֹשָׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י תְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוַּתָּֽהָּ׃
י וַתַּקְהֵ֜לְנָה מֹשָׁ֧ה וְאַֽהֲרֹנָ֛ה אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן שְׁמַעְנָה־נָא֙ הַמֹּר֔וֹת הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָ֖כֶן מָֽיִם׃
יא וַתָּ֨רֶם מֹשָׁ֜ה אֶת־יָדָ֗הּ וַתַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֶּ֖הָ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽן׃
יב וַתֹּ֣אמֶר תְהֹוָה֘ אֶל־מֹשָׁ֣ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹנָה֒ יַ֚עַן לֹא־הֶֽאֱמַנְתֶּ֣ן בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנ֣וֹת תִּשְׂרָֽאֵלָ֑ה לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבֶ֙אנָה֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽן׃
הפלאפון מסמן לי שהגיע ווצאפ נוסף מקבוצת הווצאפ המשפחתית המורחבת. אני נדרכת ונעשית עצבנית. זה היום השלישי של מלחמת 'שומר החומות' והווצאפים שנורים בקבוצה חוצים אותה לשניים. לפחות בלב שלי: כולן.ם בקבוצה אחת, ואני - בשניה. בנות הדודות מאחד מענפי המשפחה, ימניות קיצוניות, מציפות את הווצאפ באמירות מתלהמות על ערביי ישראל בשל הפרעות המתחוללות בערים המעורבות. הן קוראות לכולנו לבוא ללוד, לרמלה ולעכו ולהגן על התושבות.ים היהודיות.ים, שהמשטרה כנראה לא מגנה עליהן.ם כייאות. הטון של הקריאה הוא אלים, מכליל את כל ערביות וערביי ישראל כמחבלות.ים וקורא לקחת את החוק והשליטה על המרחב הציבורי, לידיים. לגבי הערביות.ים העזתיות.ים, הטון לא פחות נחרץ: החמאס הרי נבחר בבחירות דמוקרטיות ולכן כל אזרחי.ות עזה, לדעתן, הן.ם בחזקת מחבלות.ים ויש להחמיר את הענישה נגדן.ם. אף אחת.ד משאר המשפחה לא מגיב ולא מוחה. אני מתלבטת אם להגיב, הרי רק בגלל הבקשה שלי סכמנו לפני מספר ימים שנתאפק ולא נגלוש עוד לפוליטיקה…
הפעם האחרונה שביקשתי להפסיק את פרסום הפוסטים הפוליטיים בקבוצה היתה לא מזמן, כשנער הגבעות אהוביה סנדק, מת בתאונת הדרכים שאירעה לו ולחבריו כשברחו מהמשטרה שרדפה אחריהם בכביש 449 באזור בנימין. אהוביה וחבריו נמצאו על ידי המשטרה כשהם משליכים אבנים על רכבים של פלסטינים ליד רמאללה, ובמהלך המצוד המשטרתי אחריהם, נהפך רכבם של הנערים ואהוביה נלכד תחתיו ונמחץ למוות. אחת מבנות הדודות שלי, כמו שאר הציבור הימני הקיצוני בארץ, ביטאה דה-לגיטימציה מוחלטת למשטרה ולשוטרים הספציפיים שהשתתפו במרדף. היא קראה לנו להצטרף להפגנות אלימות למען הקמת וועדת חקירה שתוביל להענשתם וקיבלה בהבנה שורה של מעשי אלימות של ימנים קיצוניים כלפי פלסטיניים באשר הם. בשלב מסוים לא יכולתי להתאפק עוד וניסיתי לבטא עמדות הפוכות. המתח רק עלה ולא התפתח דיון ענייני. ידעתי שאם אגיב עכשיו למסרים הקיצוניים הנשלחים, בעיצומה של המלחמה, המלחמה הפנימית בתוך המשפחה תפרוץ הפעם ללא רסן ופחדתי מתוצאותיה. החלטתי לפרוש.
הצטערתי לגדוע את עצמי מתוך המשפחה, אבל השתיקה של הרוב הדומם כאבה לי אף יותר מההתבטאויות של בנות הדודות ובני הדודים הקיצוניים. חששתי בלבי שאולי הן.ם מסכימות.ים עם האמירות הללו, ולא מזדעזעות.ים מהן כמוני. המציאות שבה אני לא מצליחה לקיים שיחה, דיון, עם א.נשים שחושבות.ים אחרת ממני, לשמוע ולהשמיע, הבהילה אותי וציערה אותי מאד. הרגשתי כישלון בחוסר היכולת שלי להכיל עוד את הכעסים של הזולת. הרגשתי אכזבה עצמית מחוסר הסבלנות שלי, לנסח בפעם המי יודע כמה, טיעונים מעוררי אמפתיה שאולי יחרצו סדקים בליבם של אלה מבנות הדודות ובני הדודים שלי האטומות.ים לסבלן.ם של הערביות.ים. הרמתי ידיים.
*
"וביד מורמת גבוה, עם המטה רועד בידה, אחרי שהכתה בו פעם אחת את הסלע ויצאו ממנו רק מעט מים, היא מתלבטת לרגע אם להכות בשנית או בכל זאת לנסות לדבר אליו, כמו שתהוה ציוותה עליה" מתאר מייקל את מֹשָה, במדיטציה שהוא הכין לנו ללימוד המשותף של פרשת חוקת בנוסח תורתה. "הפעם, כשאין מים לעם, תהוה מצווה את מֹשָה לדבר עם הסלע שיוציא מים בניגוד לסיטואציה בשמות יז, שם כדי להרגיע את העם המתלוננות על הצמא ולהמציא להם מים במדבר, היא ציוותה עליה להכות בסלע. "עכשיו בפרשת חוקת" הוא ממשיך "מסופר לנו שמֹשָה, לא רק שהכתה בסלע במקום לדבר אתו, היא הכתה בו פעמיים! מה אתן חושבות.ים שהתחולל בקרבה בין הפעם הראשונה לשנייה? למה היא בחרה להכות בשנית?? בואו נעצום עכשיו עיניים, ולמשך שלוש דקות נהיה אנחנו, בדמיוננו, עם היד המונפת באוויר, מול הסלע, וננסה לראות מה קורה."
מזה שלושת רבעי שנה שאני משתתפת בכל מוצאי שבת שלי - בתפילות מנחה המתקיימת בזום, עם א.נשים מארה"ב ובריטניה - שהתוודעו בשנים האחרונות לפרויקט תורתה. בארצות הברית, שעת צהריים עתה והמשתתפות.ים מקריבות.ים את מנוחת השבת ללימוד אינטנסיבי מאד של הפרשה של שבוע הבא, בגרסה של תורתה. במפגשים אנו מקדישים דקות ספורות גם למדיטציות שבמהלכן, למשך מספר דקות אנו עומדות.ים בשקט מול הרז ומול שאלות קיומיות שהפרשה מזמנת או תובעת. המדיטציה שמייקל הכין היום מזמנת אותנו לקיים חשבון נפש על התגובות שלנו וסוגי העמידה שלנו מול הסלעים בחיינו…
אני עוצמת את עיניי ורואה את עצמי עומדת עם הפלאפון שלי בכפי, מול הודעות הווצאפ שאני יודעת שאם אפתח - תתקפנה אותי, מול חברות.י משפחתי שמרגישים לי כמו סלע אטום וחזק והרמטי, ושואלת את עצמי איך מדברים לסלע כזה? האם עשיתי נכון שפרשתי - ש"הכיתי" במקום לדבר או שמא נכשלתי במשמימה המוסרית המוטלת עלי??
נזכרת באותו ערב כשהבנות שלנו היו קטנות, שבו שני ארגונים - שתי קבוצות פעילות פוליטית, מתנחלות.ים שאחת מאחיותיי נמנתה עליהם, ופעילות.י שמאל שאחות אחרת שלי נמנתה עליהם, נפגשו אלה עם אלה בביתנו. שמחנו לתרום את ביתנו למפגש כזה, למרות שפחדתי מאד מהבושה שארגיש כשהצעקות יחלו והאמירות הקשות יחצו את האוויר. האם האחיות שלי תתווכחנה זו עם זו לעיני כולם? בסופו של דבר לא יכולתי להביא את עצמי לנכוח בפגישה הזאת והתחבאתי בחדר של הבנות שהיו שקועות בשינה, לא מודעות לקרב האימים שמתנהל בסלון. חוץ מאחיותיי, היו לנו באותו ערב חברות.ים בשני הארגונים והקושי שלהם לתקשר אלה עם אלה ולעורר אמפתיה לעמדות השונות, ליווה אותנו עוד זמן רב לאחר מכן. יהודה, בן זוגי, כתב במאמר ל Daily Beast על הקו הירוק שחצה באותו ערב את סלון ביתנו, ואת לבו.
*
במהלך השיחה שבעקבות המדיטציה אני מוצאת עצמי מתבטאת בשיפוטיות קשה על מֹשָה השבה להשתמש בטכניקה המוכרת של ההכאה ולא מעזה לנסות דרך אחרת. לא סומכת על הסלע, לא סומכת על תהוה, לא סומכת על עצמה. הקבוצה אינה שותפה לשיפוטיות הנחרצת שלי. הם.ן מצביעות.ים על הגיבוי שתהוה נותנת למֹשָה כשמים רבים פורצים מן הסלע בעקבות ההכאה. המשתתפות.ים מדברות.ים על הקשיים שלהן.ם לעבור מדפוס תגובה אחד לאחר ועל הקושי לעמוד בלחץ נוראי כמו זה שמֹשָה מצויה בו בין העם התובעניות תמיד, לתהוה התובענית גם היא. יעל משקפת לנו את המצב המטורף שבו היחסים מתהווים בין העם לתהוה במדבר - כשהאלוהות והעם לא מסוגלות לתקשר זו עם זו. לולא מֹשָה שמתערבת שוב ושוב, היתה מתחוללת קטסטרופה. כמה זמן ניתן לצפות ממֹשָה להצליח לקיים את המקום הזה? אולי אפשר להבין את הנפילה שלה בעומדה מול סלע, בפעם המי יודעת כמה, כשעליה לנסות ולרכך אותו? אולי אי אפשר להתנהל בעולם הזה מבלי להרים ידיים מדי פעם, ולקוות שבפעם הבאה יהיה לך יותר כוח?
אבל בסיפור של מֹשָה אין 'הפעם הבאה.' הסיפור של מֹשָה נחתם, היא נענשת בכך שלא תיכנס לארץ. תהוה לא יכולה לסמוך עליה, ולי יש דמעות בעיניים.
כשאני מתבוננת, חסרת מנוחה שוב בתיאורי ההכאה בסלע בשמות יז ובפרקנו אני מבחינה בהבדל:
בשמות ההכאה נעשית לעיני זקנות תשראלה בלבד. שם, תהוה משתמשת במילים: הִנְנִי עֹמֶדֶת לְפָנַיִךְ שָׁם עַל־הַצּוּר בְּחֹרֵבֶת וְהִכִּית בַּצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם (שמות יז,ו). הנוכחות של תהוה שם על הצור וההכאה בצור, יחד, יוציאו ממנו מים.
ואילו הפעם, בבמדבר, הלשון היא אחרת: קְחִ֣י אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהִ֤ילִי אֶת־הָֽעֵדָה֙ אַתְּ֙ וְאַֽהֲרֹנָ֣ה אֲחֹתֵ֔ךְ וְדִבַּרְתֶּ֧ן אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ן וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאת֙ לָהֶ֥ן מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע (במדבר כ,ח). משה ואהרונה לבדן תתקשרנה עם הסלע, והוא, בהתאם, יתן את מימיו. על מֹשָה בעצמה לתקשר עם סלע ולגרום לו לתת את מימיו. והיכולת הזאת היא כנראה מה שמקדש את תהוה בתוך העם - כי הקדושה, כך אני לומדת, היא היכולת לתקשר אלה עם אלה, ובכוח הדיבור להפיק אחת מהשנייה מים חיים.
מֹשָה הכזיבה את תהוה ולא קיבלה הזדמנות נוספת. היא לא תנהיג את העם בארץ ונדמה לי שאני מבינה למה. לא ניתן להתקיים בארץ הזאת מבלי לפתח שפה, לקיים דיאלוג, בתוכנו ועם מי שחולקים איתנו את הארץ. ללמוד את הדרך לדבר גם אל מי שאני חווים כסלעים.
האם לנו יש עוד הזדמנות נוספת?