בראשית ג - עירום וכיסוי

בראשית ב

כה וַתִּהְיֶנָה שְׁתֵּיהֶן עֲרוּמּוֹת הַחֹוָּה וְאִישָׁהּ וְלֹא תִּתְבֹּשָׁשְׁנָה:

בראשית ג

א וְהַנָּחָשָׁה הָיְתָה עֲרוּמָה מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשְׂתָה תְהוָה אֱלֹהִין וַתֹּאמֶר אֶל־הָאִישׁ אַף כִּי־אָמְרָה אֱלֹהִין לֹא תֹאכַלְנָה מִכֹּל עֵץ הַגָּן:  

...

ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁתֵּיהֶן וַתֵּדַעְנָה כִּי עֵירֻמּוֹת הֵן וַתִּתְפֹּרְנָה עֲלֵה תְאֵנָה וַתַּעֲשֶׂנָה לָהֶן חֲגֹרֹת:  

ח וַתִּשְׁמַעְנָה אֶת־קוֹל תְהוָה אֱלֹהִין מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַתִּתְחַבֵּא הַחֹוָּה וְאִישָׁהּ מִפְּנֵי תְהוָה אֱלֹהִין בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:  

ט וַתִּקְרָא תְהוָה אֱלֹהִין אֶל־הַחֹוָּה וַתֹּאמֶר לָהּ אַיֶּךְ:  

י וַתֹּאמֶר אֶת־קֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹמָה אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:  

...

כא וַתַּעַשׂ תְהוָה אֱלֹהִין לְחֹוָּה וּלְאִישָׁהּ כָּתְנוֹת עוֹר וַתַּלְבִּשֵׁן:  

סוף סוף חופשה. השבוע אין לימודים ולמרות הקורונה, מוזיאון ישראל נפתח ומכניס אנשים במכסות קצובות. כל המשפחה רצה בגשם שוטף מבנין לבנין, מתערוכה לתערוכה עד שאנו מוצאים את עצמנו באקראי, בתערוכה שלא ידענו על קיומה. נמשכים כמו במגנט לתצוגה, העוסקת בשלוש קבוצות של נשים ירושלמיות בנות ימינו, המכסות את גופן בשכבות שכבות של לבושים: "נשות השאלים" הקיצוניות שבחרדיות, נשים מוסלמיות אדוקות ונזירות נוצריות.

בשלוש במות מוצגות שכבות הבגדים השונות שכל אשה מקבוצות אלה נוהגת להתכסות בהן יום-יום, מסיבות דתיות – על מנת להקפיד הקפדה יתרה על צניעותה. חלקן עוטות על עצמן 5 שכבות וחלקן אפילו 7. בסופו של דבר, מבחוץ, רב הדמיון על השוני, ואכן אנשים רבים ברחוב מתבלבלים בין נשים אלה וטועים בשיוכן.

חלק מהתערוכה מתקיים בחדר פנימי שם מוקרן סרט מבוים, המעניק הזדמנות לכאורה, לאשה מכל קבוצה, לספר את סיפור חייה. "נציגה" מכל קבוצה המגולמת על ידי שחקנית, מתארת מה הוביל אותה לקחת על עצמה לעטות את השכבות הרבות הללו, שנשים אחרות בסביבה בה הן גדלו ואף בזו שהן מסתובבות בה היום, לא עוטות על עצמן. הן פושטות שכבות שונות, מציגות ומסבירות את משמעויותיהם. שלוש הדמויות מבטאות חוויות, ניסיון חיים והגות שעלו בראיונות רבים שיוצרי התערוכה קיימו עם חברות בקבוצות השונות. הסרטון מהפנט, מרתק ומעורר רגשות ומחשבות רבים.

אני מתרגשת מהתערוכה גם משום שבימים אלה יעל ואני מתרגמות את הפרקים הראשונים של תורתה לאנגלית, ובלבושים הראשונים בעולם – זה של החווה והאיש שלה, שיצרו לעצמם כשגילו את עירומם בעקבות האכילה מהעץ האסור, וזה שניתן להם מאוחר יותר מאת אלוהין. עירום ולבוש - אני מנסה להבין - למה זה התחיל ואיך הגענו לאן שהגענו?

במהלך ארוחת הערב, המשפחה לא מפסיקה לעסוק בסרטון שראינו במוזיאון. אנו מדברים על "נשות השאלים", היהודיות, בדרך כלל חוזרות בתשובה, שאימצו את הנוהל להישאר מכוסות 24/7 (אפילו במקלחת), נוהל שאינו קיים בהלכה ואף זוכה לגינויים קשים בעולם הרבני ולעיתים רבות גם בקרב בני זוגן. כירושלמים, כבר נתקלנו בהן ברחוב.

בארץ זוכות נשים אלה לסלידה מהחברה הסובבת, גם מזו החרדית שבקרבן הן חיות, ולביטויי כעס עד כדי שנאה. ב 2009, הורשעה אחת המנהיגות שלהן בהתעללות קשה בילדיה ובהתעלמות מגילויי העריות שהתקיימו ביניהם ונכנסה לכלא. המקרה איים לסיים את התופעה אך למרבית הפלא (של כל אחד אחר מלבד נשות הקהילה) הדבר לא שינה את המסירות של הנשים לנוהל שאימצו והקהילה מאז הולכת וגדלה בערים שונות בארץ.

בסרטון, הדמות המשחקת אשה מנשות השאלים מספרת שגדלה בחברה חילונית "נורמטיבית", למדה תואר ראשון בביולוגיה ומחשבים ותמיד חיפשה משמעות רוחנית לקיום. היא חזרה בתשובה אולם לא באה על סיפוקה. המקום שהגוף תופס בחברה המערבית היום, הרדיפה האינסופית של נשים אחר המראה הסקסי הראוי, שיגע אותה, והתסכול דחף אותה להתנהלות החדשה של עטיית שכבות של בגדים על כל גופה עד שקווי המתאר מטשטשים ונעלמים והיא נותרת נשמה ללא גוף. היא מעריכה שבכך היא יוצאת מהתרבות המערבית ומה"משחק" המחפיץ נשים – שנשים משתפות עמו פעולה – ומתקיימת בעולם שבו היא קובעת את החוקים ומגדירה את עצמה ומקומה בעולם.

שתי הדמויות האחרות בסרטון, בייחוד הנוצרייה שהגיעה למנזר היישר מבית ספר לרפואה בברקלי קליפורניה, משדרות מסר דומה: ההחלטה לעטות על עצמן שכבות רבות היא ראקציה להחפצה של נשים סביבן ודרך עבורן להרחיב ולהעצים את העולם הרוחני שלהן. שלושתן נשמעות נשים מועצמות וגם אם המחירים החברתיים קשים, הן שלמות עם ההחלטה ושמחות בה. הסרטון לא שופט אותן אלא רק משמיע את קולן ולכן הוא כל כך מעורר ומטלטל. הוא מזמין את הצופים לחשוב בעצמם.

בפגישה הבאה עם יעל, אני מספרת לה על התערוכה ועל התהיות שעלו לי בעקבותיה: האם באמת יש דרך "לצאת מהמשחק" הפטריארכלי, המחפיץ נשים, התובע זמינות מינית של נשים לצרכיהם של הגברים גם היום, רק שבימינו הוא עושה כן בשפה תרבותית של המאה ה21. ברור שאני רואה גם את הצדדים החיוביים של המהפכה המינית – אני מודה - ואת המידה שהולכת וגדלה שבה נשים יכולות לנהל את מיניותן בעצמן, בעקבות התמורות שהפמיניזם תבע בחוקי המדינה. אבל בתוכי אני מודעת לעוצמות הניצול המיני של נשים שקיים גם במרחבים שאינם מוגדרים בחוק מרחבים של ניצול. אני רואה היטב כיצד הגוף משמש ככרטיס הביקור הראשוני ולעיתים העיקרי, של נערות מתבגרות כשהן מבקשות למצוא את מקומן בחברה, את הרדיפה הנואשת אחר המראה הסקסי של נשים בוגרות ושואלת את עצמי האם יש דרך לבטא נשיות בעוד אופנים, מלבד זו של החזות הגופנית?

הרושם החזק ביותר שקיבלתי מהסרטון הוא שהדמויות שם נפלו בדיוק לאותו פח ממנו הן בקשו להימלט – מההתמודדות עם מיניות ועם המקום שגופן הנשי לוקח בעולם. בסופו של דבר, הן מקדישות את כל האנרגיה שלהן להתעסקות בניסיון לעמעם את הנוכחות הזאת ובכך הופכות אותה למינית שבעתיים. הגוף הופך למרכז עולמן, ונוכחותן יוצאת הדופן דווקא מושכת תשומת לב באופן חריג. נשים אלה חיות בצדו השני של המטבע שאותו הן מתעבות. לכאורה בצדו ההפוך, אך הן עדיין כבולות לאותו מטבע, מטבע שאולי אין ממנו מנוס. אני מבקשת מיעל שנחזור שוב לבראשית פרקים ב' ו ג' ונשוחח שוב על מה שקרה שם בגן עדן במעבר מעירום לחגורות של עלה תאנה, ומשם, לכותנות עור.

פרק ב' של ספר בראשית בנוסח תורתה מסתיים בהכרזה שהחֹוָה – היצור האנושי הראשון וכן כינוי לכל המין האנושי (מחליפה את 'אדם') - ואישה לאחר שפגשו זו בזה, היו עירומות והן לא התביישו בכך.

מה זה עירום? ביטוי זה לא הופיע עד כה ולא יוחס לשום חיה. ומה הקשר בין עירום לבושה, מילה נוספת שלא התקיימה במרחב הקיומי המתפתח, בעולם שתהוה בראה עד כה.

פרק ג', פותח בהכרזה שתכונה זו של ערום, מתקיימת גם בנחשה. את פרק ג' בנוסח של תורתה, יעל ואני למדנו יחד בעבר, כשהקשר ביננו הלך ונבנה, וגילינו שאין אנו מבינות אותו באופן דומה. עשינו מעשה וכתבנו כל אחת ביאור לפרק שם כל אחת התייחסה באמצעות ניתוח של מילות מפתח וביטויים מרכזיים, לדינאמיקה שהיא מבינה שהתחוללה בגן עדן. יעל עצבה את הביאורים השונים ביצירת אומנות שהציגה בתערוכה בהיברו יוניון קולג' בניו יורק, יצירה שעוררה רגשות חזקים אצל המבקרות.ים בתערוכה. לשיטתה של יעל, "סיפור גן עדן" שבשיאו האכילה מעץ הדעת טוב ורע , אינו שום סוג של "חטא קדמון" אלא להיפך, תיאור של התפתחות טבעית בלתי נמנעת, של האנושות, בייחוד ברמה התודעתית שלה.

יעל מבינה את סיפור גן העדן, שעל פי תורתה נוצר על ידי אלוהין, כסיפור של הריון ולידה. אלוהין מניחה את החֹוָה ב "גן בעדן מקדם" – בגן הרחם העדין המצוי בהוויה קודמת לזו שאנו מכירים, וסביבה, את כל מה שהיא זקוקה לו. הרחם הזה קשור להוויה שמחוצה לו בצינורות - הנהרות, שלכל אחד מהם איכות אחרת, ויש בו גם נחשה – חבל טבור – שבבוא העת, ייחתך הקשר בינה לחֹוָה בתהליך הלידה וההיפרדות.

הנחשה, כמו החֹוָה ואישה, ערומה. בעברית, לשורש ע.ר.מ יש משמעויות שונות, למשל היות חשוף או היות ערמומי. הפרשנות המסורתית מייחסת בסיפור לבני האדם את המשמעות הראשונה, ולנחש, את השנייה. יעל ואני מבינות את העירום של הנחשה כעירום זהה לזה של החווה והאיש – עירום מתחכום ומביקורתיות. עירום שהוא תודעה פשוטה הקודמת ליכולת הבחנה בריבוי ובמורכבות הקיום מטוב ורע. הנחשה – המהדהדת את המילה תחושה – עירומה מהיכולת לשקר או לזמום. היא כבולה, לפחות בצד אחד שלה, לאמת הפשוטה שהיא יודעת, ולרמה הקיומית של החוויה הבלתי אמצעית.

האיש מתורתה, לפיכך, מתקשר עם הנחשה "בגובה העיניים", באותה תודעה של ישרות פשוטה. הנחשה שמצד שני, מחוברת לאלוהות מכריזה שהאכילה מהעץ מובילה לתודעה אחרת, גבוהה יותר וִהְיִיתֶן כֵּאלֹהִין יֹדְעוֹת טוֹב וָרָע.

בתורתה, זהו האיש האוכל ראשון מעץ הדעת. מדוע הוא אכל ממנו בניגוד להוראה האלוהית? הציוויליזציה המערבית הציעה תשובות בכוונים שונים וברמות שונות של שיפוטיות בעניין האכילה של האישה הראשונה, האם הן רלוונטיות גם לאיש הראשון?

 העובדה שאלוהין מצביעה על העץ מראש ומסבה את תשומת לבה של החֹוָה לקיומו, מסגירה אולי אמביוולנטיות שלה עצמה, בעניינו. מידה רבה של חשש לצד ענין רב במודעות של החֹוָה לקיומו. ליעל ולי נדמה שהתהליך של האכילה היה צפוי מראש, שהנחשה - חבל הטבור הזה – וכל המערכת הטבעית שאלוהין יצרה, מובילים לכיוון של היפרדות, הכרוכה בכאב. בחתך, שיתגלם בהפרדה הקיצונית בין מין החֹוָה לנחשה. ניתן לראות בכך טרגדיה או, מנגד, להאיר דווקא את הצדדים החיוביים של התהליך.

האכילה עוררה בחֹוָה ובאישהּ את המודעות לעירומן, לפשטות שבה הם חוו את הקיום עד כה ולחוסר האונים שלהן בו. היותן נעדרות כלים להתמודד עם המורכבות שהקיום מתנהל בו, עם ההבחנה המוסרית התובענית, בין טוב לרע. והן חשות בושה. למה דווקא בושה??

אלוהין קוראת את החֹוָה ואישהּ לסדר. החֹוָה מצביעה על האיש שפנה לאכול מהעץ והאיש – על הנחשה. הוא מעיד "הַנָּחָשָׁה השיאתני וָאֹכֵל". בתורתו, האישה מעידה על הנחש  "הִשִּׁיאַנִי" שמשמעותו פיתוי ורמיה, היא מטילה את האחריות למעשה הלא ראוי, על הנחש. בתורתה המצב אחר: בניקוד האות ש' כ - שִּׂ הִשִּׂיאַתְנִי המשמעות מתהפכת ל: 'נשאה אותי', 'הרימה אותי', כלומר - הובילה אותי לרמת מודעות גבוהה יותר. לא מדובר עוד במעשה מדרדר, אלה מיטיב. אולם בשלב הזה לאלוהין כבר כואב. מאד. הלידה שהחלה באכילה מהעץ עכשיו בעיצומה. הכאב מתבטא ב"צעקות": אלוהין מקללת את הנחשה – את חבל הטבור שבצדו האחד מחובר אליה ובשני – לוולדותיה. היא כורתת אותו בחומרה, מפרידה לחלוטין בין הנחשה למין האנושי. היא מבהירה לאיש שמעתה והלאה גם הוא יסבול כמותה, בכל מה שקשור להריון ולידה. כמה שישתוקק לאשתו – היא תמשול בו ובתהליך הזה. והאשה – תסבול מהאדמה שממנה לוקחה. תתקשה להפיק את מזונה בעצמה. העלבון של אלוהין, האם שבקשה להמשיך לגדל ולהזין את ילדיה בתוכה, מהדהד. אולם הם כבר יודעים לאכול לבד, והיא מגרשת אותם מהגן השמור לעוברים בלבד. 

אחרי הלידה אלוהין כנראה נרגעת וברחמי האם שלה, שבה לטפל בילדיה. היא מלבישה את החווה ואישה כותנות עור. הלוואי והיתה מלבישה אותן ב"עור של פיל", אני שומעת את עצמי אומרת, ולא עור כזה שהכאב חודר בעדו כה בקלות...  כותנות עור – עוד מילה בעברית שמכילה דבר והיפוכו: עיוורון, וערות. אלוהין לא בוחרת עבורנו בין שני מצבי התודעה, אלה אנחנו שנבחר האם לאכול מהעצים ולהרחיב את מודעותנו, בעולמות הפיזיים והרוחניים שבהם אין לנו מספיק הגנה ושליטה.

אבל מאיפה צצה תחושת הבושה, אני מתעקשת להבין. אם תהליך ההתבגרות הוא טבעי, אולי ההתכסות בעלה התאנה איננה אקט של התגוננות דווקא, אלא מעין ענידת תכשיט המבקש למשוך את בן הזוג ולעורר אותו, כמו טקסי החיזור של החיות השונות בטבע. אז כיצד יש להבין את הבושה, כשמבינים את הסיפור לא כחטא מוסרי אלא כהתפתחות המודעות?

אני קוראת במילונים ובמאמרים שונים ברשת על רגש הבושה. המשותף לכל ההגדרות היא המודעות לזולת הרואה אותי. אני מנסה להבין – כיצד ייתכן שהאשה והאיש לא חשו בושה טרם האכילה מהעץ, הרי הם היו מודעים זו לקיומו של זה. ייתכן שהתשובה היא שהמודעות שלהם לזולת לא היתה כפי שאנו חווים אותה – כזולת נפרד. ברגע שהחווה והאיש נפגשו, החווה העניקה שם לאיש, את השם 'איש', משום שהיא זיהתה בו את עצמה, את היותו נוצר ממנה. הוא היווה מראה עבורה, של עצמה. מייד לאחר מכן, בפסוק כד  ייאמר על החיבור בין אישה לאיש "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", ויודגש האלמנט בחיבור בין אשה לאיש – המזהה אותם כיישות אחת.  

רק האכילה מהעץ– עץ ההבחנה בריבוי, ההבחנה בכך שלכל תופעה בקיום יש פנים חיוביות, ואחרות, שליליות, היא שיצרה בסופו של דבר את המודעות של החווה ושל האיש, לנפרדותם. את היותם סובייקטים נפרדים בעלי פנים כפולות שכאלה בעצמם, פנים של טוב ורע, ולראות את עצמם מחדש, דרך מבטו של הזולת הרואה אותם. כעת מתפתחת הבושה, רגש יקר מאין כמותו – הכלי להתנהלות מוסרית בעולם שיש בו ריבוי, בעולם שטוב ורע משמשים בו בעירבוביה, בעולם שאלוהין בראה.