ותקרא ח-י - שאנה את אחיותכן

ותקרא ח

כב וַתַּקְרֵב אֶת־הָאַיָּלָה הַשְּׁנִיָה אַיֶּלֶת הַמִּלֻּאִים וַתִּסְמֹכְנָה אַהֲרֹנָה וּבְנוֹתֶיהָ אֶת־יְדֵיהֶן עַל־רֹאשׁ הָאַיָּלָה׃

כג וַתִּשְׁחָט וַתִּקַּח מֹשָׁה מִדָּמָה וַתִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹנָה הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָה הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָה הַיְמָנִית׃

כד וַתַּקְרֵב אֶת־בְּנוֹת אַהֲרֹנָה וַתִּתֵּן מֹשָׁה מִן־הַדָּם עַל־תְּנוּךְ אָזְנָן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָן הַיְמָנִית וַתִּזְרֹק מֹשָׁה אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃

...ל וַתִּקַּח מֹשָׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַתַּז עַל־אַהֲרֹנָה עַל־בְּגָדֶיהָ וְעַל־בְּנוֹתֶיהָ וְעַל־בִּגְדֵי בְנוֹתֶיהָ אִתָּה וַתְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹנָה אֶת־בְּגָדֶיהָ וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־בִּגְדֵי בְנוֹתֶיהָ אִתָּה׃ 

ותקרא י

א וַתִּקַחְנָה בְנוֹת־אַהֲרֹנָה נָדְבָה וְאִמִיהִיא אִישָּׁה מַחְתָּתָהּ וַתִּתֵּנָּה בָהֵן אֵשׁ וַתָּשֵׂמְנָה עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַתַּקְרֵבְנָה לִפְנֵי תְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוְּתָה אֹתָן׃

ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי תְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָן וַתָּמֹתְנָה לִפְנֵי תְהוָה׃

ג וַתֹּאמֶר מֹשָׁה אֶל־אַהֲרֹנָה הוּא אֲשֶׁר־דִּבְּרָה תְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבֹתָי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַתִּדֹּם אַהֲרֹנָה׃

ד וַתִּקְרָא מֹשָׁה אֶל־מִישָׁאֵלָה וְאֶל אֶלָצָפְנָה בְּנוֹת עֻזִּיאֵלָה דֹּדָת אַהֲרֹנָה וַתֹּאמֶר אֲלֵהֶן קְרַבְנָה שַׂאנָּה אֶת־אַחְיוֹתֵיכֶן מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃

ה וַתִּקְרַבְנָה וַתִּשָּׂאֻן בְּכֻתֳּנֹתָן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרָה מֹשָׁה׃

אני עובדת עם יעל על הפרקים בותקרא המתארים את קידוש המשכן וכליו ואת הקדשת הכוהנות, אהרונה ובנותיה לעבודה במלאכת הקודש. טקס הקדשת הכוהנות שמשה מקיימת, צורם לי ששחיטת קורבנות רחוקה מסדר יומי. אני רגילה להתעסק בבשרים ובעופות כשרים, מנוילנים היטב, מבלי להיתקל כלל בדמם. לאחר שמשה שוחטת את אילת המילואים, היא לוקחת מדמה ושמה על תנוכי האזניים של אהרונה ובנותיה, ועל בוהן ידיהן ורגליהן הימניות. הזוי.

"ל' באה, ל' באה, היא כאן אמא, היא באה!" בנותיי קוראות בקול ואני נפרדת מהמחשב. אחרי שמונה שנים בבוסטון, לבלות את כל חג הסוכות עם בת הדודה הישראלית שלהן, זהו חלום שמתגשם. בנותיי בנות שש-עשרה ושלוש- עשרה ול', כבר בת עשרים ושתיים, סטודנטית, בעלת אוסף לקים מרהיב, חובבת בישול ואפיה ובעלת אינסוף סיפורים מרתקים. מה אפשר עוד לבקש?

בפגישה הבאה שלנו, יעל ואני מתקדמות לפרק הבא המתאר את מותן הטראגי של שתי בנותיה הבוגרות של אהרונה, נדבה ואמיהיא במהלך אותו אירוע של התקדשות. השתיים שהן לראשונה בקודש, מקטירות קטורת לפני תהוה, שלא צוו. הן משתמשות לשם כך באש 'זרה' – גחלים שלא נלקחו ממזבח העולה אלא ממקור אחר. תהוה, בתגובה, מוציאה אש מלפניה, שחורכת אותן. אהרונה, אמן, דוממת.

משום שלאהרונה ולבנותיה אסור להיטמא למתות ברגע זה, משה קוראת לבנות הדודות מישאלה ואלצפנה, לשאת החוצה את הגופות. ואז, משה מזהירה את אהרונה ובנותיה הנותרות, אלתיעזרה ואמתמר, לא להתאבל! וַאַחְיוֹתֵיכֶן כָּל־בֵּית תִשְׂרָאֵלָה תִבְכֵּנָה אֶת־הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרְפָה תְהוָה׃ (י,ו). העם תתאבלנה במקומן. להן, אסור לצאת מפתח אהל מועד ולהתרחק מהקודש, כִּי־שֶׁמֶן מִשְׁחַת תְהוָה עֲלֵיכֶן.

קשה לי להמשיך ולעבוד משום של' האחיינית שני, הגיעה אלינו אחרי שקמה משבעה על אחיה שמת מסרטן. לפני פחות משנתיים, אח נוסף שלהם מת מסרטן אף הוא. אין ספק של' אבלה. היא מחלקת בסיפוריה את העולם ל'לפני' ו'אחרי'. היא מתארת לפרטי פרטים את הימים האחרונים את הדקות האחרונות, לומדת לחיות בעולם חדש, שונה וזר.

אני נזכרת בהלוויה. הלוויה בימי מגיפת הקורונה, שהייתה סוריאליסטית. שוב עמדנו סביב גופת נער הכרוכה בתכריכים ומכוסה בטלית, ובתי הבכורה עומדת לצדי. מזועזעת. במהלך ההספדים, בנות הדודות מן הצד השני, ארבע בחורות צעירות, עמדו לצידנו כגוש נוטה לנפול, מחזיקות זו את זו ומתייפחות ללא נחם. בנות הדוד האלה, בניגוד אלינו שחיינו בשנים האחרונות במרחקים, גרו בשכנות לאחותי ומשפחתה וגדלו עם ילדיה כאחיותהם.

קְרַבְנָה שַׂאנָּה אֶת־אַחְיוֹתֵיכֶן מֵאֵת פְּנֵי־הַקֹּדֶשׁ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, עכשיו, כשאני יושבת עם יעל אני קוראת את המילים בנוסח החדש. מי אלה בנות הדודות הללו של נדבה ואמיהיא שנקראו לשאת את גופותיהן? האם גם להן זיכרונות ילדות של אינספור שעות משחק ששיחקו יחד עם נדבה ואמיהיא שהיו חוזרות  עליהם שוב ושוב? האם גם הן אפו יחד חלות, הכינו עבודות יצירה וקלעו צמות זו לזו?

אני מתבוננת בפסוקי תורתה ולא מצליחה להבין: כיצד תהוה בתור 'אמא גדולה' יכולה לצוות על האמא והאחיות השכולות לא להתאבל? אני רואה בעיני רוחי את אחותי הגדולה מספידה את ילדיה בבית הקברות, מקבלת תנחומים מהמנחמים הרבים במהלך ה'שבעות'. שומעת שוב בראשי את תיאוריה אודות המיונים של החפצים שנותרו בחדריהם, ונזכרת בתמונות שלהם שציירה על קנבס.

אז למה תהוה תובעת מהן לא להתאבל? למה הקודש כה מאוים מהמוות? למה החיים והמוות ניצבים כבתחרות זה עם זה, במקום על רצף של אותה הוויה?

אני תוהה אם תהוה לא בוטחת באהרונה ובנותיה שתוכלנה לחיות עם האובדן, ורגש חדש עולה בי כלפיה: האם האיסור הזה על האבלות מתפרץ משום שתהוה עצמה מתקשה להתגבר על אובדן כלשהו מזה זמן רב? האם אלה בני אדם מהתנ"ך, שהיא איבדה, אני סקרנית לדעת. ואולי מישהו מהחיים שלה שאינם ידועים לנו עד כה – שעוד לא העזנו לדמיין? האם היינו יכולים להכיל את הכאב שלה??

ומי זה אביהן של נדבה ואימיהיא, אני תוהה, שכלל אינו מוזכר בסיפור? האם מישהו כבר הודיע לו? מה עובר עליו?

 שעה לאחר מכן אני עוברת במסדרון וקולטת בזווית העין את ל' והבנות יושבות על הרצפה מורחות זו לזו לק על ציפורני הרגליים. לק אדום על בהן הרגל הימנית ועל בהן האצבע הימנית. קשה לי לנשום.