ותקרא י"ה - שכבת עונג

ותקרא י”ה

יו וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נָּה שִׁכְבַת־עֹ֑נֶג וְרָֽחֲצָ֥ה בַמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂרָ֖הּ וְטָֽמְאָ֥ה עַד־הָעָֽרֶב׃

יז וְכָל־בֶּ֣גֶד וְכָל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־עֹ֑נֶג וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

יח וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֨ר תִשְׁכַּ֥ב אִשָּׁ֛ה אֹת֖וֹ שִׁכְבַת־עֹ֑נֶג וְרָֽחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָֽמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב׃  

'שכבת ענג' אינה מוזכרת בתורתו. כשחיפשנו עבור תורתה מקבילה ל'שכבת זרע' מתורתו (קרי  פליטת הזרע במהלך האורגזמה הגברית) שוב מצאנו את עצמנו ממציאות מונח חדש. לכלל הנוזלים שאשה מפרישה מאברי המין שלה, בשעת עוררות מינית קראנו בעונג רב 'שכבת עונג'.

בתורתו, מובילה פליטת זרע למצב של טומאה. הגבר פולט הזרע, בין אם תוך כדי יחסי מין ובין אם לבדו, נטמא למשך יום אחד. כך גם בגד שנגעה בו 'שכבת הזרע'. טומאה בהקשר זה משמעה שאסור לו לקרב אל הקודש - למשכן או למקדש - עד שהוא נטהר. החזרה למצב של טהרה כרוכה בשני דברים: רחצה (או כביסה) וחלוף משך זמן של יום אחד בלבד, עד הערב. גם האשה ששכבו אותה – בעלו אותה בעילה שהיתה כרוכה בה פליטת זרע, נטמאת, ויכולה להיטהר באותו אופן. העובדה שהאישה 'פולטת' נוזל כלשהו, משל עצמה, בעת עוררות מינית, אינה מוזכרת בתורה ולפיכך חסרת מעמד מבחינת טומאה וטהרה.

בתורתו לא נאמר מדוע שכבת הזרע מטמאת. משום שרוב הדברים האחרים המטמאים, קשורים למוות או לחולי, מקובל בהגות היהודית ובמחקר, להבין את טומאת הזרע כטומאה הקשורה לאובדן פוטנציאל החיים המצוי בו, שלא יתממש עוד. כך מוערכת גם טומאת הנידה בתורתו, טומאת המחזור החודשי, הקשור לאובדן פוטנציאל הפוריות שהיה ברחם וכעת אובד. הבנה זאת רואה בטהרה מצב אופטימלי של מימוש החיים, ובטומאה, אובדן חיים או איום של אובדן כזה. 

ה'קודש' כלומר מקום משכן האלוהות, נתפס כרגיש מאד להוויות של חיים ומוות. מגע במוות וחולאים מסוימים משפיע על הקודש, מטמא ומחלל אותו. לפיכך בני ישראל מצווים להיות מודעים למעמד שלהם בענייני טומאה וטהרה בבקשם קירבה אל הקודש.

*

פליטת שכבת זרע, מגדירה את יחסי המין בתורתו. ניאוף מוגדר "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ." (ויקרא יח, כ). התביעה מופנית לגבר שבתורתו מוערך כ"מחולל יחסי המין" ותובעת ממנו לא לקיים יחסי מין הכרוכים בפליטת שכבת זרע, יחסי מין מטמאים, עם אשת רעהו.

כשיעל ואני משכתבות את האיסור על הניאוף, בתחילה אנו כותבות: 

"וְאֶל־אִישּׁ עֲמִיתָתֵךְ לֹא־תִתְּנִי שְׁכָבְתְּךְ לְזָרַעוֹ לְטָמְאָה בָֽהּ". ניסוח קצת מסורבל התובע מהאשה, שכעת היא הממוענת, משום שהיא בעלת היכולת לחולל את יחסי המין: אל תשכבי עם בן זוגה של חברתך באופן כזה שיעורר אותו לפלוט זרע, מה שמוביל לטומאה. מרוצות אנו מתבוננות בפסוק שנראה שהצלחנו להפוך על פניו: כעת המצווה על איסור הניאוף היא האשה, ואסור לה לשכב עם (או את) אותו גבר משום שהוא שייך לרעותה! 

רגע אחד בלבד לאחר מכן, כבר עולה בי אותה מרירות משפילה, כל כך מוכרת לי, מימי התיכון. אז למדנו באולפנית (תיכון דתי לבנות בלבד), שוב ושוב, עד כמה גדולה אחריותנו למנוע מגברים להתעורר מינית שמא חס וחלילה יגיעו לידי 'שפיכת זרע'. האחריות על הצניעות, הובהר לנו, היא עלינו. אנו, שבכל סנטימטר בגופנו, עלולות לעורר מינית כל גבר, בכל רגע נתון, צריכות על כן להיות אלה המתכסות, שלעולם אינן לובשות צבעים "מעוררים" (אדום למשל). לעולם אל לנו לשיר סולו כי גם קולנו מגרה, ובבוא היום כשנהיה ל'אשת איש', נצטרך לכסות כל שערה מראשנו. מיניותנו הוגדרה על פי הפוטנציאל (ובעיקר הסיכון) שהיא מעוררת במיניותו של הגבר, הפעיל, שופך הזרע, שזרעו הוא המוקד של הטומאה והטהרה. של הקדושה.

"לא רוצה להיות אחראית על זה שהגבר לא יגיע לשפיכה!" אני זועקת באוזני יעל בפסקנות נחרצת, כשאני מגלה שהפסוק ההפוך עדיין תובע מאשה למנוע מגבר לשפוך את זרעו. כנראה שהשתמשתי בטון תקיף מדי, הטעון בעשרות שנות עלבון וחרדה, כי יעל מבקשת ממני לדבר בטון יותר רגוע. אנו מנסות להבין את הרגשות הקשים שלי ביחס לפסוק הזה, ומגלות שהמרירות עולה גם מהגדרת יחסי המין בפסוק, כפעולה הכרוכה בפליטת זרע - החוויה האורגזמית הגברית, בלבד. אנו מנסות לברר אלו הגדרות אחרות קיימות לפעילות מינית והביטוי 'שפיכת זרע' מושך אותנו לשוחח על ה"שפיכה" הנשית.

כל אשה, בעת עוררות מינית, מפרישה לחלוחית מהוואגינה. ה"סיכה הנרתיקית" מאפשרת הנאה ממגע בוואגינה. ישנן נשים שמדווחות שבנוסף לסיכה הנרתיקית הן אף חוות "שפיכה נשית" - הפרשה של נוזל מבלוטות בשם 'בלוטות סקין' המצויות בפות, במהלך האורגזמה. תורתו, אינה מתייחסת לכל לחות ואגינאלית שאינה דימום אבל תורתה הנכתבת על ידי נשים, נכתבת בעידן חדש. השיח הפמיניסטי במאה האחרונה השפיע על המחקרים הפיזיולוגיים והנפשיים לגבי המיניות הנשית. המחקר המונע מתביעה ערכית לתת מקום שווה ערך למיניות הנשית, משפיע במסקנותיו המדעיות, בחזרה, על המישור הערכי. הוא מסייע בשבירת סטיגמות מוטעות ומרחיב את הלגיטימיות של המיניות הנשית והיכולת ליהנות ממנה. כשיעל ואני מנסות להבין את המקבילה הנשית ל'שפיכת זרע', בעלת הסטאטוס הדתי, אנו לומדות את הסיכה הנרתיקית וה'שפיכה' הנשית באתרים שלא היו זמינים לכותבי תורתו. זה הרגע שלנו בהיסטוריה להנכיח את הנוזלים הללו ולתת להם סטאטוס דתי. כעת 'שכבת הענג' היא, לטוב ולרע, המקרבת ומרחיקה מהקודש. 

*

יעל ואני מחליפות בבת אחת את כל האיזכורים במקרא של 'שכבות זרע' ב'שכבת עונג'. אבל 'שכבת עונג' שונה מ'שכבת זרע.' שתיהן אמנם תוצאה של עוררות מינית, אולם ב'שכבת הזרע' קיים גם הזרע עצמו, פוטנציאל הפריון, ואילו ב'שכבת העונג' הנשית אין ביצית. לפיכך, מה שמטמא בה ומרחיק מהקודש, אינו האלמנט של אובדן החיים שבה, ואנו נדרשות לשאלה החדשה: מהי אם כן המשמעות של טומאה וטהרה בתורתה, אם לא מרחק וקירבה למוות? אנו למעשה נדרשות לשאלה שמאחורי המונחים 'טומאה' ו'טהרה': מהי קדושה???

השאלה כל כך מגרה אותי וכל כך מערערת בו זמנית. במשך חמישים השנים האחרונות הפנמתי כה עמוק את הזיהוי של חיים, של פריון עם קודש, ואת המוות עם הטומאה. אהבתי את ההגות היהודית שציירה את היהדות כדת של חיים, הנאבקת על עליונותם של אלה על פני הכניעה לכליה והמשיכה לחידלון. הערצתי את המאבק והמאמץ היומיומיים הטוטליים, הסיזיפיים בכוחות הייאוש והניוון. מאידך, מאז שהתוודעתי לעולם של ליווי רוחני של אנשי דת בבתי חולים ובמוסדות סיעודיים, בייחוד בהוספיסים, שיהודה בן זוגי וכמה מחברותיי וחבריי נמנים עליהם, למדתי לכבד את קבלת המוות ולהבין את העדפתו, בנסיבות שונות, על פני חיים מייסרים מדיי. הסיפורים של המלווים הרוחניים ששמעתי בעשרים השנים האחרונות ניתקו את הקשר והזהות שחונכתי עליהם, בין מוות לעליבות, לכישלון, לאיום, לחורבן. ובהתאם, התירו את הקשר בין קדושה, לחיים בלבד. האם יש בי יכולת להתבונן מעבר לשיפוטיות המיידית שחונכתי עליה, ולחפש משמעויות אחרות ל'קודש', שאינן קשורות בחיים ומוות דווקא?

שוב אני מוצאת עצמי בשער חדש שתורתה פותחת, בשאלות הגותיות, כשהיא מזמינה למבט חדש על מהות החוויה הקיומית וביטויה בשפה דתית.

יעל מעודדת אותי להגדיר שוב מהי 'שכבת עונג', וכשאני עוצמת עיניים, הדבר הראשון שעולה בי בחושבי על 'שכבת העונג' שלי, הוא המשחה ההורמונלית שהרופאה רשמה לי, כשהגעתי למנופאוזה. באחת, עיניי מתמלאות דמעות.

אני נזכרת בתקופה הארוכה לפני ששיתפתי את הרופאה במצוקה שלי. התקופה שלא הבנתי לאן נעלמה 'שכבת העונג' שלי ואיתה, האופטימיות שלי. תקופה של סבל פיזי ונפשי, של בלבול, פחדים ובושה. אני משתפת את יעל ומתארת לה במונחים דתיים (אם כי יותר מעולם הקסם) את הגאולה שהביאה עמה המשחה. יעל במתיקותה, מציגה בפניי את המשחה שהיא משתמשת בה... עלבון הופך לצחוק ובדידות לאהבה. אני מתארת ליעל כיצד, בדמיוני, אשה כמונו הולכת למקדש ושם, הכוהנות נותנות לה ממשחת הקודש - משחת עונג - שהן מייצרות עבורנו. אני מתחילה לנסח מהי קדושה עבורי: עזרה לחיות בפחות סבל. עזרה לשלב בחיי הנאה. תמיכה. 

*

יעל ואני שבות לבחון את הפסוקים ששכתבנו על 'שכבת ענג' ושוב מנסות להבין: למה 'שכבת ענג' מטמאת ומרחיקה מהקדש? הרי הייתי מצפה שאם הכוהנות מספקות את התכשירים לזכות בשכבה הזו שוב, היא תהיה הקדושה בעצמה, לא הטומאה. 

אני מנסה להבין מה יכול בהנאה המינית להרחיק מהאלוהות, על כל מה שהאלוהות מהווה או מסמלת עבורי. תחת הרושם של העיסוק המתיש בותקרא יח, הפרק העוסק בגילוי עריות, ובדברים כב, העוסק באונס,שהייתי כל כך עסוקה בהם לאחרונה, אני חושבת שוב על המיניות הנשית, אבל מהזווית הפתולוגית. מיניות בתורתה מוגדרת ונחווית אחרת מזו שבתורתו. המיניות הנשית בתורתה נחווית לא במסגרת של עולם פטריארכלי אלא בעולם שבו יש לנשים בעלות על המיניות שלהן. מדובר במרחב לבחור אם, עם מי וכיצד לשכב עם בני.ות זוג, מרחב אוטופי שאם יתממש, יהיה אחד ההישגים הגדולים ביותר של הפמיניזם. אולם המציאות הזו של הבעלות על מיניותי, החופש לבחור והנוכחות העוצמתית הנשית, מגיעה גם עם פוטנציאל הרסני עצום. כוח להרע. גם בעולם פטריארכלי נשים יכולות להשתמש במיניותן באופן אכזרי לאחרים ולעצמן, אולם ב'תורתה' היכולת מתעצמת עשרות מונים. האם שם טמון האיום על הקודש?

האם 'שכבת עונג' מטמאת בשל הפוטנציאל שיש לה להכאיב לאחרים ולעצמי? האם ההיטמאות והצורך הפולחני להיטהר, נועדו על מנת להזכיר לי לעשות בה שימוש זהיר בלבד? 

אני מחייכת לעצמי חיוך חצי מריר. ככה זה בהיכרות עם תורתה: לא הספקנו להתענג על ההתגלות של כוחנו, של קיומנו, וכבר אנו נתבעות להבחין בצדדים האפלים שלהם. עוד לא התרגלנו לכך שאנו הממוענות של הקריאה האלוהית, שאלוהין-תהוה שנבראנו בצלמה מעוניינת בנו, מתייחסת אלינו, רודפת אחרינו, וכבר אנו מגלות שהיא גם תובעת מאיתנו ומצווה עלינו להגביל את השימוש בכוחנו ולא לראות כמובן מאליו את נוכחותנו. האם זו התחושה שהגברים, קוראי "תורתו" מסתובבים איתה כל השנים, אני תוהה.

תורתה הופכת אותנו לאנושיות במלוא מובן המילה. לטוב ולמוטב.