בראשית ד: נעה ונידה

בראשית ד

א וְהַ֣חֹוָּ֔ה יָֽדְעָ֖ה אֶת־אָדָ֣ם אִישָׁ֑הּ וַיְּיַהֵר֙ וַיֵּ֣לֶד אֶת־קִינָ֔ה וַיֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִשָּׁ֖ה אֶת־תְהֹוָֽה׃

ב וַיֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אֲחֹתָ֖הּ אֶת־הֶבְלָ֑ה וַתְּהִי־הֶבְלָה֙ רֹ֣עַת צֹ֔אן וְקִינָ֕ה הָֽיְתָ֖ה עֹבֶ֥דֶת אֲדָמָֽה׃

ג וַיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַתָּבֵ֨א קִינָ֜ה מִפְּ֧רִי הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַתהֹוָֽה׃

ד וְהֶבְלָ֨ה הֵבִ֥יאָה גַם־הִ֛יא מִבְּכֹרֵ֥י צֹאנָ֖הּ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ם וַתִּ֣שַׁע תְהֹוָ֔ה אֶל־הֶבְלָ֖ה וְאֶל־מִנְחָתָֽהּ׃

ה וְאֶל־קִינָ֥ה וְאֶל־מִנְחָתָ֖הּ לֹ֣א שָֽׁעָ֑תָה וַיִּ֤חַר לְקִינָה֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנֶֽיהָ׃

ו וַתֹּ֥אמֶר תְהֹוָ֖ה אֶל־קִינָ֑ה לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנָֽיִךְ׃

ז הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִ֙יבִי֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יבִי לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלַ֙יִךְ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַ֖תְּ תִּֽמְשְׁלִי־בֽוֹ׃

ח וַתֹּ֥אמֶר קִינָ֖ה אֶל־הֶבְלָ֣ה אָחוֹתָ֑הּ וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ן בַּשָּׂדֶ֔ה וַתָּ֥קָם קִינָ֛ה אֶל־הֶבְלָ֥ה אֲחוֹתָ֖הּ וַתַּֽהַרְגֵֽהָ׃

ט וַתֹּ֤אמֶר תְהֹוָה֙ אֶל־קִינָ֔ה אֵ֖י הֶבְלָ֣ה אָחֹתֵ֑ךְ וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֶ֥רֶת אֲחֹתִ֖י אָנֹֽכִי׃

י וַתֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑ית ק֚וֹל דְּמֵ֣י אֲחֹתֵ֔ךְ צֹֽעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃

יא וְעַתָּ֖ה אֲרוּרָ֣ה אַ֑תְּ מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּֽצְתָ֣ה אֶת־פִּי֔הָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אֲחֹתֵ֖ךְ מִיָּדֵֽךְ׃

יב כִּ֤י תַעַבְדִּי֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָעָ֥ה וְנִדָּ֖ה תִּֽהְיִ֥י בָאָֽרֶץ׃

יג וַתֹּ֥אמֶר קִינָ֖ה אֶל־תְהֹוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲו‍ֹנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃

יד הֵן֠ גֵּרַ֨שְׁתְּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנַ֖יִךְ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָעָ֤ה וְנִדָּה֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָֽיְתָ֥ה כָל־מֹצֵאתִ֖י תַּֽהַרְגֵֽנִי׃

יה וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ תְהֹוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל־הֹרֶ֣גֶת קִינָ֔ה שִׁבְעָתַ֖יִם תֻּקָּ֑ם וַתָּ֨שֶׂם תְהֹוָ֤ה לְקִינָה֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹתָ֖הּ כָּל־מֹצַֽאֲתָֽהּ׃

יו וַתֵּ֥צֵא קִינָ֖ה מִלִּפְנֵ֣י תְהֹוָ֑ה וַתֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נִדָּ֖ה קִדְמַת־עֵֽדֶן׃

*

בתי מסתובבת בבית כרוח סערה. נושפת בזעם, ממלמלת קללות ודברי רחמים עצמיים. אחרי כמה דקות היא פונה אליי בדמעות בעיניה ומסבירה לי שהיא בדיכאון. זמן קצר אחר כך היא חוטפת לאחותה את הספר ומריבה חדשה מתפרצת. אני מתערבת, אני רואה שהיא לא משתלטת על עצמה ואבודה בתוך הלחץ ההורמונלי של ה PMS. "לא נורא" אני מרגיעה אותה, "מחר תקבלי מחזור והכל יירגע". "אני יודעת" היא משיבה, שוב, בעיניים מוצפות דמעות, "אבל אני שונאת את זה ככה. אוווווף!".

בלילה, יעל ואני מתרגמות את בראשית ד' בתורתה, לאנגלית. מתבוננות שוב בסיפור קינה והבלה – הרצח הראשון בספרות המקראית - או אם לדייק, בסיפור ההריגה הראשונה, כי ייתכן וקינה לא ידעה כשהיא הסתערה על אחותה ופגעה בה, מה יכולות להיות התוצאות.

לעולם לא נדע לבטח מה בדיוק התחולל שם, "בהיותן בשדה", בין שתי האחיות. לקינה היו סיבות טובות לקנא ולהיות ממורמרת בעקבות "שיחת המוסר" שרק היא קיבלה מתהוה. אני אוהבת את זה שתורתה משאירה את הסיבה ואת הדינמיקה בין האחיות ברגעים האחרונים, סמויה, ופתוחה להשערות ולמדרשים. אני מופתעת לגלות, כשיעל ואני עובדות על הנוסח החדש של הסיפור, שמשמעויות חדשות מזנקות לעברי, כבר ברובד של הפשט.

והמשמעות מתגלה לנו מהסוף להתחלה, "תנא סיפא לגלויי רישא". כשאנו מתרגמות לאנגלית את העונש שמשיתה תהוה על קינה, "נָעָה וְנָדָּה תִּהְיִי בָאָרֶץ" (בראשית ד,יב), להרף עין אנו קוראות "נָעָה וְנִדָּה תִּהְיִי בָאָרֶץ".

נָעָה וְנָדָּה, משמעו לנוע הלוך ושוב בארץ, בלי בית ומנוחה. נָעָה וְנִדָּה משמעו לעשות כן תוך כדי שאת מדממת את נידתך, את המחזור החודשי שלך, שעד כה לא הוזכר ואולי רק עכשיו, אני מהרהרת, תהוה בוראת אותו.

בפסוק הקודם, תהוה מטיחה בקינה שהיא ארורה מהאדמה שפצתה את פיה ולקחה את דמי אחותה, דמים שאת זעקתם שמעה וכך התוודעה לקטסטרופה. כעונש, האדמה רוויית הדם לא תשתף פעולה עוד עם קינה "עבדת אדמה". אנו בוחרות להתקין את הניקוד נָעָה וְנִדָּה ובכך להעמיד את הדימוי של קינה שפעם בחודש דמיה שלה יהיו ניגרים ממנה והיא תהיה שוב ושוב עדה לדם האנושי, מפנימה את ערכו.

קינה המבועתת, חרדה. היא מבינה את הדחיה של תהוה אותה, ואת הנסיבות החדשות. היא משיבה: "וְהָיִיתִי נָעָה וְנִדָּה בָּאָרֶץ וְהָיְתָה כָל־מֹצֵאתִי תַּהַרְגֵנִי". זה הדימום שלה שעלול להסגיר את מיקומה. בנות החֹוה עלולות להעניש אותה 'מידה כנגד מידה' ולהרוג אותה.

אני חושבת על המעבר של קינה, הנערה הראשונה בספרות המקראית, מילדות לבגרות. ועל הבלה אחותה, שלא זכתה. אני מתבוננת בשמה של קינה המהדהד סבל ואבלות - מעין זעקה מתמשכת, אינסופית, ותוהה, איזה סיפור אוכל לספר לבנותיי על המחזור החודשי בצורה אופטימית, מעצימה ואפילו 'מקודשת', שבו בזמן תהיה גם ריאלית, ותיגע גם בצדדיו הכואבים והמעיקים?

*

הקישור בין המחזור החודשי לעוון ההריגה הראשונה בהיסטוריה לא פשוט לי. אני מקשה ליעל שוב ושוב – שמא הסיפור האטיולוגי שאנו מציעות פה, המסביר את "הולדת" תופעת המחזור החודשי – כתוצאה של ההריגה הראשונה, מחזק את הסטריאוטיפים שכפמיניסטית דתיה אני כל כך מנסה לקעקע כל השנים הקושרים בין דם המחזור לבין סכנה וטומאה.

יעל מזכירה בתבונתה ובראייתה הרחבה, שכתיבת תורתה מעניקה לנו מספיק יכולת פעולה עצמאית (Agency) להתבונן במחזור החודשי על כל צדדיו, ולהשתחרר מהצורך הפמיניסטי הנואש והאובססיבי שלי להציג אותו רק כתופעה חיובית. 

אנו משתפות זו את זו בחוויות המחזור החודשי שלנו לאורך השנים, ואני מודה בצדדים האפלים של המחזור ובאיזו מידה הם השפיעו על התנהלותי במהלך חיי. אנו עסוקות בזיכרונות התסמונת-טרום-וויסתית (PMS) שכל אחת התמודדה עמו בדרכה, ותוהות יחד אלו ביטויים בתנ"ך יכולים לבטא מעין תסמונת כזאת, של האלוהות שנבראנו בצלמה? אולי כמה מהתגובות המוגזמות והנסערות שלה בסיפורים מסויימים?

המחשבה מרגשת אך גם מערערת. תסמונת-טרום-וויסתית נתפס בתרבות שלנו כחולשה, כחוסר שליטה עצמית כשאנו נתונות תחת השפעתם המשתוללת של השינויים ההורמונליים. האם אפשר לייחס לאלוהין חוסר שליטה? עד כמה אפשר "למשוך" את הדמיון של צלם ודמות ביננו?

מאידך, אם האלוהות עצמה אף היא "מדממת" אובדנים של פוטנציאל, באורח קבוע, ואם גם האלוהות חווה את קשת הרגשות של פגיעות, חרדה, כאב וחוסר מנוחה – ובכל זאת מצליחה להמשיך ולהתקיים לנצח, אולי גם אנחנו יכולות לצלוח את החיים האלה, על אף הקשיים והכאב?

*

תוך כדי דיבורים על האלוהות, על דימומים ועל היפוכים בין טומאה לקדושה, אני נזכרת שלפני שנים רבות, עלה בדעתנו של חברה אחרת שלי שגם שמה יעל, ובדעתי, לפרסם "מחזור שירי מחזור" – מעין ספר שירים/פיוטים העוסק במחזור החודשי. זה היה לפני כל כך הרבה שנים, אני משתפת את יעל עכשיו, תוך כדי חיטוט בקרבי מחסן התיקיות שלי במחשב, אחר השיר שאני כתבתי לספר. והנה הוא נמצא, פלאי פלאים, באותו קובץ שכוח אל שבסופו של דבר לא נעשה עמו דבר.

השיר נקרא "אלוהים בתחתונים" (משחק על הכינויים 'עליונים' ו'תחתונים' של המרחבים שבהם ניתן למצוא את האלוהות בקבלה ובחסידות, אולם הפעם 'תחתונים' במשמעות העברית המודרנית). הוא נפתח בתיאור הרגע ההוא, שבו אני מגלה, בכל חודש מחדש, שהנה, שוב קיבלתי מחזור – ומציג אותו כרגע של "התגלות". השיר ממשיך בתיאור הקשר המיוחד ביני לבין האלוהות, המלווה את ההתגלות, בכל פעם מחדש:

אלוהים בתחתונים

האלוהות קורצת לי

בכתמים המאירים

של המחזור

אלוהים

בתחתונים שלי

הכבדים מקרישי דם

חמים ומריחים

בוכה איתי וצוחקת איתי

ועושה לי מסז' בגב

כי היום תורי הגיע

ואת

איתי עכשיו

במרחק השנים, כשאני קוראת את השיר מחדש, אני מזהה את ההיפוך התיאולוגי שהוא מציע: במקום שהמחזור ייתפס כמטמא, כפי שמקרא קובע וחז"ל הרחיבו, הוא רואה בו תקופה של קירבה יתרה אל הקודש. המחזור כמזמן דיבוק יתר עם האלוהות, במקום ריחוק. 

*

ימים אחדים אני עסוקה במחשבות על הסטטוס החדש שאפשר לתת לנידה, עד שנוחתת עלי ההכרה שסטטוס נפלא שכזה, לא ימצא את מקומו בתורתה. בתורתה, המחזור החודשי אינו מוזכר משום שבפסוקים העוסקים בחוקי הטומאה והטהרה של הזיבות מאברי המין, (ראו בותקרא יה, ותקרא יח,יט ותקרא כ,יח) החלפנו בין המגדרים, ומשום שגברים אינם מקבלים מחזור, המחזור יצא מהסיפור. וכעת הדימום המטמא הוא זה המופרש מאיבר המין הגברי (בשל דלקת בדרכי השתן או מחלה אחרת).

כשאין ברירה אלא להתייחס לדימום הנשי, למשל אחרי לידה כמו בפרשיית קורבן היולדת, ייחסנו את הטומאה לגבר: כל עוד האשה שילדה מדממת, האיש שלה בחזקת טמא. רק כשהדימום מסתיים הוא יכול להיטהר ולהקריב את קורבן היולד. כריכת הסטטוס של הגבר בענייני טומאה וטהרה, לגופניות של האשה היולדת, יוצר מעין שילוב גופני ורוחני ביניהם, סביב לידת ילד.ת.ם המשותפ.ת. ראו את הפוסט וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ יִטְמָא. 

הפרשה אחרת מאברי המין של האישה המוזכרת בתורתה, היא זיבה חולנית ויוצאת דופן המקבילה לזיבה חולנית של הגבר בותקרא יה. שם חוקי הטהרה הם אלה שחלו בתורתו על הזיבה החולנית של הגבר. בכל מקרה לא מדובר במחזור החודשי. למחזור החודשי של האשה אין כל סטטוס בענייני קדושה וטהרה. 

כשיעל ואני מדברות על המחזור החודשי כ"נידה", כלומר כאירוע בעל משקל דתי, משהו בשיחה חורק. יעל גדלה בחברה חילונית ומעולם לא עסקה במחזור מעבר לפרגמטיות הביולוגית שלו. אני, שכל חיי שייכת לקהילות דתיות, מגיעה לשיחה טעונה ברגשות עצומים סביב סוגיית הנידה והטבילה במקווה בעקבותיה. אחרי שנים של ניסיונות לגלות משמעויות תיאולוגיות חדשות לנידה, אי הנוכחות שלה בתורתה, מאד מבלבלת אותי. הנידה מצטרפת לתופעות אחרות הנוגעות בגופניות ובמיניות הנשית שנבחנות מחדש מזוויות שעד כה לא הכרתי. כמו שבתורתה נשים "יודעות" את הגברים, ורק הן מצוות באיסורי גילוי עריות, כאן, הנידה אינה מרכזית בהגדרת הנשיות והחוויה הדתית, לעומת זיבות נשיות אחרות, ראו הפוסט שכבת עונג. זהו עולם חדש ומוזר לחקור ולנסות לדמיין: לצד התפקידים המגדריים החדשים יש גם הזמנה לבחינת תפיסה חדשה של תפקודי הגוף, של הבנת הגוף הנשי והגברי והערכתם מחדש  מבחינה רוחנית. 

אתגר רציני.