ותקרא יב: וטהר ממקור דמיה

ותקרא יב

א וַתְּדַבֵּ֥ר תְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשָׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב דַּבְּרִ֞י אֶל־בְּנ֤וֹת תִּשְׂרָֽאֵלָה֙ לֵאמֹ֔ר אִישׁ֙ כִּ֣י יַזְרִ֔יעַ וְיָלַ֖ד זָכְרָ֑ה וְטָמֵא֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ יִטְמָֽא׃

ג וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתָֽהּ׃

ד וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים יֵשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳ֑רָה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־יִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָֽהֳרֽוֹ׃

ה וְאִם־נֶ֣קֶב יֵלֵ֔ד וְטָמֵ֥א שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים יֵשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה׃

ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָֽהֳר֗וֹ לְבַת֘ א֣וֹ לְבֵן֒ יָבִ֞יא כִּבְשָׂ֤ה בַּת־שְׁנָתָהּ֙ לְעֹלָ֔ה וּבַת־י֥וֹן אוֹ־תֹרָ֖ה לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֶֽנֶת׃

ז וְהִקְרִיבָתָ֞הּ לִפְנֵ֤י תְהֹוָה֙ וְכִפְּרָ֣ה עָלָ֔יו וְטָהַ֖ר מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֵ֔ד לַזָּכְרָ֖ה א֥וֹ לַנָּֽקֶב׃

ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדוֹ֘ דֵּ֣י שֵׂיָה֒ וְלָקַ֣ח שְׁנֵֽי־תֹרֹ֗ת א֤וֹ שְׁתֵּי֙ בְּנ֣וֹת י֔וֹן אַחַ֥ת לְעֹלָ֖ה וְאַחַ֣ת לְחַטָּ֑את וְכִפְּרָ֥ה עָלָ֛יו הַכֹּהֶ֖נֶת וְטָהֵֽר׃ (פ)

*

פרשת יְעַבֵּר. יעל ואני מתבוננות זו בזו דרך מסכי המחשב בחברותת הזום שלנו, במבטים סקרניים. בשבוע שעבר שכתבנו את התיאורים של תורות הקורבנות השונים, המופיעים בפרקים הראשונים של ותקרא. אהרונה ובנותיה כבר מתקדשות על מנת לשמש בקודש ומעתה הכוהנות תככבנה בפעילות הרוחשת שם. הפרקים הבאים ספקו הפוגה (משעשעת למדי) של התעסקות במאכלות טהורים וטמאים שבהם ניסינו כמיטב יכולתנו להנכיח את הנקבות על פני הזכרים, אולם היום אנו צוללות שוב לריטואלים של הכוהנות, ומתחילות בפרק יב עם הקרבת קורבנות ה...יולד.

ידענו שזה יגיע. שנצטרך להתמודד בספר ותקרא עם טומאות וטיהורים של תופעות ביולוגיות שונות של נשים וגברים, אבל תוצאות ההיפוך שאנו יוצרות, מפתיעות גם אותנו.

כבר בבראשית ובשמות, עסקנו בגברים יולדים. כבר שם העצמנו את השימוש הקיים ב'תורתו' בפעלים 'ילד' ו'הוליד' ביחס לגברים וייחסנו להם את הלידות באופן גורף. הרי האישים שותפים ביולוגית לתהליך, ובימינו הם שותפים רגשיים במהלכו ובשיאו. כמו כן גם את ההנקה ייחסנו לגברים, משום שהגברים (בעיקר הצעירים) סביבנו, שותפים לתהליך ההזנה של תינוקותיהם. רבים מהם קמים באמצע הלילה להאכלה מבקבוק של חלב אם או תחליפי חלב. ככל שייחסנו את ההנקה לגברים, ההנקה עצמה הפכה תחליף לביטוי 'הזנת תינוקות וילדות' ונפרדה ממשמעותה המקורית של הזנה ע"י שד אשה בלבד.

עכשיו אנו עוסקות בטומאה הכרוכה בדימום של אשה במהלך הלידה ובעקבותיה.

ב'תורתו', ויקרא פרק י"ב מתאר טומאה של יולדת המגבילה אותה מלגשת לקדש, למשכן ובעתיד למקדש. הטומאה חלה בימי הדימום, וימים רבים נוספים אחריה, שמספרם שונה על פי מין הוולדה. לאחר תקופה זו היולדת מביאה קורבנות עולה וחטאת לכהן שמקריב אותם, ובכך מכפר עליה "וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ" (פסוק ז'). ב'תורתה', האיש אמנם לא מדמם סביב הלידה, אבל משום שהוא 'היולד', הוא הנטמא, והוא מביא את הקורבנות לכוהנת.

אנו כותבות מחדש לאט לאט את הפרק ואני מרגישה כאילו אנו מתירות קישורים חזקים הסוגרים צרורות חתומים הרמטית זה זמן רב. המילים מכווננות מחדש, מוסטות לפה ולשם, ומשמעות חדשה לטומאה ולקדושה, ובעיקר ליחסים בין המינים , עולה ומתגלה בבהירות ובעוצמה לנגד עינינו.

האיש שהזריע והוליד, טמא. כמה זמן הוא טמא? "כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ" (פסוק ב') כלומר בהתאם לדימום של האם. הדימום של האם קיים ויש לו מקום, אולם הוא לא מטמא אותה אלא את בן-זוגה. הדימום שלה מחייב אותו ומשפיע על הסטטוס שלו. דימום שלה הופך אותו לפגיע או למוחלש – לא יכול לגשת לקודש. אם בבראשית ושמות הלידה שיוחסה לגבר היתה קשורה להתרגשות, לחרדה, לשמחה או לאחריות, הרי שכאן מושלם המעגל והגבר קשור פיזית לתהליך הלידה. גופו נטמא. הגופים של האישה והאיש שלובים. הסטטוס הרוחני שלהם תלוי זה בזו.

כשמגיעה סוף תקופת הטומאה שלו, האב הטרי מביא קורבן חטאת להקרבה על ידי הכוהנת בקודש. כשלמדנו בבית הספר בנעוריי על היולדת שב'תורתו' מצווה להביא בעקבות הלידה גם קורבן חטאת לא הבנו באיזה חטא חטאה היולדת שבגינו עליה להביא קורבן זה. התשובה שניתנה לנו היתה זו המוזכרת בתלמוד הבבלי נידה לא ע"ב, שם רשב"י מציע שברגע מסוים במהלך הלידה הכואבת, היולדת "קופצת ונשבעת" שלעולם לא תקיים יחסי מין עוד עם בן זוגה. אני חושבת עכשיו על הגבר המביא את קורבן החטאת ותוהה איזו מודעות של חטא הוא נושא עמו בקשר ללידה? אני נזכרת במבטי הניצחון והאושר בפני האבות הצעירים במשפחתנו המורחבת ותוהה, אלו עוד רגשות ומחשבות מילאו את ליבם באותה תקופה?

ובכלל, אלו רגשות ומערכות יחסים חדשות יכולות להיפתח כעת, בין האב לילדות ובין בני הזוג?

הפרדת הטומאה מהאשה – כשהדימום שלה אינו מטמא אותה עוד אלא את בן זוגה, מרגשת אותנו. יעל חילונית, והשינוי מעניין אותה מבחינה פסיכו - ספיריטואלית. אני, מרגישה שעול אדיר נשמט לי מהכתפיים, ושטף שאלות צץ לי בראש: האם בעקבות הלידה, זה האיש שיצטרך ללכת למקווה? האם יגידו לאב הטרי, בבתי כנסת מסוימים, שעד שהוא לא טובל הוא לא יכול לגעת בספר תורה? מה יהיו היחסים בין בני הזוג, במודע או בתת מודע, כשהאיש, בעקבות הלידה, יהיה 'הסיבה' ל'הרחקות' ששומרים בני זוג זו מזה בימים שקודם הטבילה?

אני חושבת על הפעם הראשונה, אחרי הלידה של בתי הבכורה, שהייתי צריכה ללכת למקווה. להיפרד מבתי בפעם הראשונה. שתינו לא היינו מוכנות לכך וזהו זיכרון טראומטי. בליל חורף ירושלמי קר, גשם ירד ללא הרף ואני עמדתי מתחת לבניין וחיכיתי למונית. שמעתי את הצרחות של נהרה מהחלונות הסגורים היטב, שלא פסקו לרגע והרגשתי שאני משתגעת. המונית התעכבה והתעכבה והמתח גאה בתוכי וייסר אותי. עמדתי בוכה בגשם עד שלפתע, אחרי עשרים וחמש דקות של גשם ושל זעקות בכי הסתובבתי בחטף ורצתי הביתה. מוותרת על המקווה, חטפתי את נהרה מידי אביה האומלל לא פחות, ואימצתי אותה חזק ללבי עוד ועוד ועוד,עד ששתינו נרגענו והתחברנו מחדש.